winter 2012- H.S fanfic

פרק 19

"שכבנו," אני מוסר לכיוונה את כדור הכדורסל.

"אתם לא." היא מוסרת חזרה לכיווני וכך זה ממשיך בכל משפט שאתה מסיים להגיד, אתה מוסר לשני.

"את לא היית שם."

"אתה היית שיכור."

"אבל שכבנו, אני יודע."

היא נאנחת.

"ומה איתה?" היא שואלת.

"מי?"

היא מגלגלת את עייניה השחורות והגדולות, "טאפני, דיברתם אחרי זה?"

"לא ממש." אני משפיל את מבטי אל הכדור שביידי, "היא ישנה, די ברחתי משם." אני זורק לה את הכדור.

היא זורקת אותו אל הרצפה ומתקדמת לכיווני, "אתה אדיוט הארי סטיילס?"

אני פותח את פי בכדי לענות אך היא קוטעת אותי בהנפת יד,

"ל-א-ב-ו-ר-ח-י-ם-ל-ב-ח-ו-ר-ה," היא אומרת בכעס סמוי, כאילו הזדהה עם טאפני, "ובטח שלא אחרי סקס! אלוהים הארי, אתה הזרע של השטן?"

אהבתי את מייגן, היא הייתה הבחורה שיכולת להתחבר אלייה בשנייה. היא כלבה. היא יפה ולא יודעת לשלוט בפה המלוכלך שלה. אהבתי את העיינים השחורות והשיער האדומוני שגובל בחום. מייגן הייתה ההפך הגמור ממני, ואולי זאת הסיבה שהפכנו לחברים כאלה טובים כבר מגיל אחד עשרה.

אני מתיישב על המדרכה והיא לצידי,

"דבר איתי הארי. ברור לכולם שרק רצית לטפאני, למה פתאום אתה בורח?"

אני נושך את שפתיי, "את זוכרת שהלכתי למשפחה של ג'ק במשך חג המולד?"

"כן הארי, גש לעניין."

אני נאנח בקולניות, "סילבר. בת דודה של ג'ק, הבחורה המקסימה ביותר שהכרתי היא יפה, חכמה ולעזאזל מג, את יודעת כמה אני שונא את עצמי על שהתאהבתי בה ויותר גרוע, גרמתי לה להאמין. היא צעירה ממני, בהרבה. אבל כן, אנחנו ביחד."

היא שותקת. מבטה נעול אל האופק ואני מפנה את מבטי אלייה.

"תגידי משהו," אני מתחנן.

היא מביטה בי במבט לא ברור.

"לעזאזל הארי!" היא צועקת וקמה ממקומה, נעמדת מולי, "אתה שמוק הארי. מה אתה רוצה שאני אגיד לך? אתה חתיכת בן זונה, שקרן, בוגד, עלוב ו... אלוהים," היא צועקת ומוזיזה את יידיה כמו שהיא תמיד עושה כשהיא מנסה לא לחסל אנשים במכות. "אתה אדיוט הארי."

"אף אחד לא יודע על זה. קיוויתי שתעזרי לי."

"לעזור לך?" היא מגחכת, "כן, בטח. תמשיך לזיין את טאפני ואז להתנשק עם הסילבר הזאת!"

היא נאנחת.

"או שתעזוב את שתיהן, או שתבחר אחת." היא אומרת.

אני נושך את שפתיי, "מי?"

"עם מי שעושה לך הכי טוב כשאתה נפגש איתה." היא מתיישבת חזרה.

ואני חושב.

אהבתי את טאפני, למרות הבגידות והשקרים, כמו אדיוט, המשכתי להעריץ את הקרקע שהבחורה היפה דורכת עלייה. טאפני אהבה לדבר, הרבה, למרות שלרוב לא הבינה על מה דיברה. טאפני לעולם לא שאלה אותי שאלות על עצמי, היא לא מתעניינת, אבל אז, חשבתי שזה הדבר הכי טוב שיכול להיות.
אבל טאפני גורמת לי להתרגש, להרגיש נחשק, להרגיש טוב.

וסילבר, סילבר בעיה. בקושי הכרתי את סילבר, אך החודש הקצר הזה גרם לי להתאהב בבחורה היפה הזאת. את סילבר עניינתי, סילבר רצתה לדבר איתי על הכל, לדעת עליי הכל. היא לא חסכה ממני פרטים והשנינות עם האיפוק גרמו לי להתאהב. אבל הזמן עבר, עם סילבר פחות דיברתי, קשר מרחוק לא עובד. אהבתי את סילבר וזכרונות טובים עולים לי כשאני נזכר בה. אבל עבר זמן, וקצת שכחתי את ההרגשה שגרמה לי לזכור.
סילבר מניו יורק.

אני נאנח.

"היא תסלח לי?" אני מביט במייגן.

"מי?"

"טפאני," אני אומר, "את צודקת. אני תמיד רציתי רק אותה וסילבר," אני נושך את שפתיי, "טוב, אולי היא הייתה תחליף זמני ומטופש."

מייגן מחייכת, "אם זה מה שאתה מרגיש, לך אלייה."

אני מקמט את גבותיי, "מה? עכשיו?"

היא מחייכת ומהנהנת.

אני קם ממקומי ומתחיל להתקדם.

"הארי," מייגן צועקת ואני מסתובב אלייה.

"בהצלחה. מחזיקה לך אצבעות." היא משלבת את אצבעותייה ומנפנפת מולי.