winter 2012- H.S fanfic

פרק 31

נ.מ כללית
2014.

לשונו חוקרת את לשונה. זאת לא הפעם הראשונה או השנייה ששפתייה מתמזגות עם שפתיים אחרות, אבל הפעם זה היה אחרת.
פחד שיתק אותה. ואולי זאת הסיטואציה המוזרה שבה היא נמצאת עכשיו, אבל בגרונה הפחד עמד. הוא שלף את ציפורניים וחרט את גרונה.
וזה כואב.
בכל פעם ששפתייה זזות עם שפתיו גרונה צווח לעזרה בחירשיות.
והם מסתכלים.
ללא כפות ידיו המוחצות את פנייה, הייתה חומקת ממזמן. אך פנייה קפואות.
לא אכפת להם.
הם הציעו לה לא ללכת אבל היא טיפשה, התעלמה והלכה.
היא כבר קללה את עצמה בכל פעם שבחור זר אחר ליטוף את פנייה ולחץ על גופה.

"סילבר?" הוא שואל וברגע זה היא מבינה שאינה יודעת את שמו של הבחור הגבוה, שחור השיער והמזוקן בקצת.

"כואב לי הראש," היא לוחשת.

הוא מהנהן, "כן."

"תתן לי ללכת?" היא שואלת.

הוא מניד בראשו, "עוד קצת." הוא אומר ושיניו נושכות קלות את שפתייה.

סביר להניח שאם היא לא הייתה במועדון הזה היו ממזמן מצילים אותה. אבל כשהיא כאן, בשמלה המינמלית, היא יודעת, ככה היא נראת. ומהצד, היא בטוחה שחושבים שהיא רוצה זאת. או גרוע יותר, נהנית ממגע הגבר המבוגר ממנה בהרבה.

אבל היא לא. למעשה, היא סובלת בכל רגע ורגע שכפות ידיו לוחצות על ירכייה.

"את כזאת יפה, סילבר." הוא מלטף את פנייה באיטיות.

היא בולעת את הגוש שעמד בגרונה בתקווה שהפחד יירד איתו במורד גרונה וייעלם.

היא באה לכאן בשביל מטרה אחת, להיות רעה. מה שלא ממש הולך לה ברגע הזה.

היא באה לכאן במטרה למשוך גברים, להראות להם את מה שהם רוצים, לתת להם לשמוע את מה שהם רוצים, אבל ללכת ברגע שהם בטוחים שגם היא רוצה לבלות איתם הלילה ערומה.

היא לא רצתה לשכב, היא עדיין לא רוצה. היא רצתה לפתות, זה הכל. ובכן, הכל השתבש, ולמעשה, אין לה מושג איך היא הגיעה לסיטואציה בה היא יושבת על הספה האדומה במוזיקה רועשת, מצחינה מריח סיגריות שכלל לא נגעה, כשרגלייה פסוקות ובחור זר מתענג על גופה, שלבנתיים, לדעתה, לבוש.

עברו חמישה חודשים מאז היא עזבה את הארי, היחיד שהייתה ואהבה. את החודש הראשון היא עברה בבכי וקללה כל רגע בה נישק אותה ואמר לה שהוא אוהב אותה. החודש הראשון עבר בשנאה עזה להארי.
בחודש השני והשלישי היא לא שכחה. היא התקדמה, או לפחות ככה היא אמרה כששאלו אותה. אבל בלילות כשהייתה לבד, היא נכנסה לכל רשת חברתית אפשרית בה הארי פעיל, והתמונות שלו מחייך ושמח בלעדייה בלבלו אותה. היא חשה שנאה וכעס וגעגוע מטופש שקיוותה לא להרגיש כלל. את החודש הרביעי היא עשתה הכל בשביל לשכוח, וכשהבינה שזה לא ייקרה, כבר הגיע החודש החמישי בו היא נשבעה לעשות הכל רק בכדי להעיף ממנה את תחושות הגעגוע להארי.

וכך היא מצאה את עצמה מסתובבת במועדונים ובלילות מעטים בבתים של בחורים זרים שנגעו בגופה.

וכל אחד שאיתו היא הייתה גרם לה להבין שרק עם הארי היה לה טוב. אבל היא מיד השתיקה את ההבנה המטופשת הזאת מראשה החולני והלכה לנשוך את צווארו של הבחור השני.

ואז ההבנה הזאת הכתה בה פתאום, ולפתע נזכרה בשם של הבחור שנחטף בכל צורה את גופה, "סאם?" היא שואלת והוא מפסיק ומביט בה בעיניו החומות.

"וחשבתי ששכחת איך קוראים לי." הוא מחייך פניו קרובות מתמיד לפנייה.

היא גם נזכרה בן כמה הוא, ועכשיו זה נראה יותר אסור מתמיד. הוא חושב שהיא בת עשרים, ולמרות שזה מטופש לצאת עם מישהי בת עשרים כשאתה בן שלושים ואחת, זה נורא יותר לצאת עם מישהי בת שבע עשרה כשאתה בן שלושים ואחת.

אך היא מנערת מראשה את המחשבה הזאת. במקומה מחליפה המחשבה שהלילה היא חייבת להנות.

אז היא מחייכת אל סאם בחזרה, "הבית שלך קרוב?"

הוא מחייך ברכות, "קיוויתי שתשאלי." הוא קם ומושיט את ידו לכיוונה. היא אוחזת בידו והוא עוזר לה לקום מהספה.

הוא מפסל את דרכו החוצה והיא אחריו.

--
מקפחת את הארי.