It's just you & me

Chapter 1 part C

פרק 1 חלק ג׳ (3/4)

הייתי בהלם; רק סיפרתי לאדם שאני מאוהב בו את סודותיי הכמוסים ביותר, ולאחר רגע ליבי נשבר לראשונה בגלל אותו האדם, ושנייה אחר כך אותו האדם בדיוק; האחד שחשבתי ששבר את ליבי, נישק אותי- וזה מבלי להוסיף את העובדה שהוא נשקן מדהים וחלק בי קינא מאוד בכל האנשים שנישק לפניי כדי להפוך לכזה, ואת העובדה שכרגע בגדתי בבת זוג שלי; אף על פי שמעולם לא באמת אהבתי אותה, ככה שאני לא יודע עד כמה זה משנה, ואת העובדה שאני לגמרי מבועת מכל מה שקרה; בגלל שאני יודע שלאחר הנשיקה הזו לעולם לא אוכל עוד לשלוט בעצמי לידו, ובגלל שכרגע עשיתי דבר אסור ונוראי; נישקתי גבר. כל זה גרם לבלבול מוחלט, ו- בעיקר- הלם.

״כפיר?״קולו של תומאס חדר למחשבותיי, גורם לי לנער את ראשי
״מה?״
״אתה- בסדר?״ הוא נראה כלכך מודאג
השענתי את ראשי לאחור וצחקתי. הרגשתי שמשהו בי נשבר, נפתח, נקרע, נעלם. הרגשתי שנקודת אור בוהק ניצבה במרכז האפלה, חשבתי שאולי סוף כל סוף מצאתי מגדלור שיראה לי את הדרך בחזרה לחיים. זה היה שגוי, אך דבר לא הרגיש לי לפני כן כלכך נכון. זה היה רע, אך דבר לא הרגיש לי לפני כן כלכך טוב. אפפה את האוויר תחושת חוסר מציאות, אך דבר לא הרגיש לי לפני כן כלכך אמיתי.
זה היה... שונה.
״כן, תומאס. אני בסדר״ מעולם לא היה טוב יותר.
הוא עלה על המיטה והתיישב לידי - מעביר את ידו בשיערי השחור- עיניו נצצו, והוא נישק אותי פעם נוספת.
-
קליק של דלת נפתחת נשמע בחדר, ומיד אחריו צעדים מהדהדים; אני ותומאס מיהרנו להתנתק.
״אמא״ תומאס נשף בהקלה לאחר שמעד לכסא.

האישה הזו אכן מזכירה מאוד את תומאס. יש לה אותן עיניים ירוקות נוצצות, אותם תווי פנים, אותו שיער מתולתל; אך שלה חום- ושלו זהוב.

״כפיר דוד?״ שאלה אותי, לא ממש מעבירה מבט בכיוונו של תומאס.
״כן?״ עניתי בחשש, מתכווץ במקומי; אם היא ראתה- או שמעה-  דבר ממה שקרה, אני לא רציתי לחשוב על התוצאות.
ואז היא חייכה, עיניה נוצצות משעשוע.
״כמה היית מדרג את הנשיקה של הבן שלי מאחד עד עשר?״
עיניי נפערו, גבותיי התכווצו בחוסר הבנה- ובעיקר אמונה.
תומאס לצידי הסמיק עד שורשי שערותיו, ושקע בכסאו כאילו מתפלל להבלע בתוכו. גיחכתי ״עשר מתוך עשר, גברתי״ החלטתי לענות לבסוף. תומאס הזדקף באחת, נראה לפתע מאוד מרוצה מעצמו, אמו גיחכה בעצמה ״אני מאוד שמחה לשמוע.״ נראה שרצתה להגיד דבר נוסף, אך תומאס קטע אותה בפרצוף זועף, ״אפשר לדבר איתך רגע?״ שאל בעודו קם מכסאו, והעיף אליי מבט. ליבי החסיר פעימה. יכולתי לנחש מה רצה לומר לה, אך זה לא מצא חן בעיניי בכלל
אני מבטיח לא להגיד לאף אחד
נשכתי את שפתי והנהנתי בעדינות, לא מרוצה במיוחד אך בכל זאת חושב - למרותי הרבה - שאולי זה רעיון מוצלח
-
עברו כמה דקות, וחששתי שאם אנסה להקשיב לשיחתם מהדלת לא אעמוד בזה- ולכן פשוט התרוממתי מהמיטה והחלתי להסתובב הלוך וחזור בחדר.
בצעד הראשון עיוותי את פניי בכאב, אולי לא ממש חשבתי על זה עד הסוף כשהחלטתי לחתוך דווקא שם, זאת אומרת; כמה סנטימטרים גבוה יותר ולא היה כואב לי ללכת, אבל מצד שני- זה באמת פחות בולט ככה, כשזה יותר נמוך. נאנחתי והמשכתי ללכת, לאט לאט מתרגל לכאב.
אמו של תומאס היא אדם נחמד מאוד- אכן. היא ראתה את הבן שלה מתנשק עם גבר, ראתה את הבן של מתנשק איתי, - ואני מניח שהקשר ביניהם, בניגוד לקשר שלי עם הוריי, חזק מספיק כדי לדעת מה עשיתי לו - והגיבה לדבר לגמרי בקלילות; כאילו זה נורמאלי לגמרי; כאילו זה דבר שציפתה לו.
-
דלת החדר נפתחה, והתעוררתי ממחשבותיי; תומאס ואימו נכנסו לחדר בפרצופים רציניים - אולי רציניים מדי - שפנו שניהם אליי.
״סיפרתי לה״ אמר תומאס וצעד לכיווני, הנהנתי, שפתיי נמתחו קצת לימין, והוא גיחך ״אני יודע שאמרתי שלא אגיד לאף אחד, אב-״ קטעתי אותו, חסר סבלנות לנאום שבטח עומד לבוא ״תומאס, זה בסדר. כל עוד אתה לא הולך להגיד שום דבר להורים שלי, או בעצם- לכל אחד. זאת אומרת, אמא שלך נחמדה אז אני מני-״ הפעם היה תורו לקטוע אותי- בגיחוך. ״אידיוט״ לחשתי, וגלגלתי את עיניי, לא מסוגל להסתיר את חיוכי
"Got lost in his own words"
אמר, כאילו הוא מצטט מישהו.
"זה אמור להיות 'got lost in his own museum' מ׳אינדיאנה ג׳ונס 3׳?״ שאלתי באי התרשמות

״הא! אתה עדין זוכר! ראינו את הסרט הזה לפני... כמה? חמש שנים? ביום הולדת 12 של הדניאל ההוא!״
גיחכתי פעם נוספת ״אתה פשוט אידיוט״ הוא זקף את ראשו, כאילו מילותיי היו מחמאות רבות משמעות, ובדיוק אז אימו נכנסה לשיחה; ״אני שמחה לראות שאתם מסתדרים כלכך יפה יחד, אבל הייתי רוצה לדבר איתך ביחידות, כפיר, אז אני נאלצת לבקש ממך, תומאס, לצאת מהחדר לכמה רגעים״
תומאס הזעיף את פניו, אך הקשיב לה ויצא מהחדר, משאיר אותי לבדי עם אימו; נגבתי את ידיי המזיעות מלחץ בחלוק בית החולים שלבשתי, מקווה שלא שמה לב. ״כפיר״ אמרה ברוך והתיישבה במיטה, תופחת על המקום לידה ״בוא הנה״
אגרפתי את ידיי לרגע, מנסה לעצור את הרעד שעבר בי, לדחוף את ההבזקים מהעבר הצידה.