It's just you & me

Chapter 11 (last chapter)

פרק 11 (פרק אחרון)

    כאשר תומאס אמר לי שהוריי ואחותי עומדים ממש מחוץ לדלת, ממתינים לי, בשעה שבע בבוקר, ביום הראשון ללימודים, תגובתי היחידה הייתה אנחה עמוקה: ״בבקשה, תגיד להם ללכת״ בקולי הייתה עוד צרידות של בוקר, צעדיי היו כושלים מעט מהעייפות. דחפתי את המברשת הכחולה לפי.    
״לא. הם המשפחה שלך, כפיר, אחותך פספסה את היום הראשון ללימודים בגללך. אתה לא צריך לסלוח להם או אפילו לדבר איתם, אבל תקשיב להם. אני איתך, אני לא הולך לשום מקום״    
אם לא הייתי באמצע צחצוח שיניים, הייתי נאנח פעם נוספת.    
אני שונא כשהוא צודק — וזה די חבל, מפני שכל עוד זה לא קשור במוזיקה הוא בדרך כלל צודק —   
שטפתי את פי ויצאתי עם החתיך לצידי מחדר האמבטיה; ישנוני ולחלוטין לא מרוצה.    

לא הייתי צריך אפילו לעבור את סף הדלת בשביל לפגוש בהם, מפני שמשפחתי כבר נמצאה בסלון, אחותי נשענת בעמידה על משענת הספה, והוריי עומדים במקום. ניכר שהם אינם מרגישים בנוח.    

לא ראיתי אותם כלכך הרבה זמן; כמעט חודשיים.   
מי היה מאמין שכלכך הרבה יכול להשתנות בחודשיים?   
לא ידעתי מה לעשות.    
זה הרגיש כלכך מוזר פתאום, לעמוד כך במחיצתם.    
האם עליי להתנהג כמו תמיד בסביבתם, כאילו דבר לא קרה?   
או שהם יודעים את האמת?   
למה הם פה, בכלל, אם כך?   
הם באו להציע טיפולי המרה?   
המחשבה הזו אולי הייתה אמורה לגרום לי להחניק גיחוך, אך במקום זאת רק הפכה לי את הבטן.    
כל חיי הוקדשו בנסיון בלתי אפשרי לרצות את האנשים האלה, ואילו כל אמצעיהם הוקדשו כדי לוודא שלא ארגיש ביטחון לעולם.   
גלים של רגשות עברו בגופי- זעם, פחד, בלבול, תסכול.    
רק עכשיו, פתאום, כאשר תזכורת לכך שדבר מזה אינו חלום ניצבת ממש מול עיניי, אני מבין כמה גדול השינוי שעשיתי.    
אני זוכר את החרדה שעטפה אותי בכל צעד.   
מה אם הוא יגלה ומה אם היא תספר ומה אם אאחר ומה אם אלבש את זה ולא את זה.   
אני זוכר את חדר האמבטיה בבהירות פתאומית; את הדם שנאגר והצרחות שהושתקו, הדמעות שנעלמו והרגשות שהוסתרו.    
אלו היו חיי, ואני לא רוצה לעולם לחיות כך יותר.    
הצלקות שהאנשים האלו השאירו בי יבלטו לעד, חרדה ופחד וחשש וזכרונות לא רצויים.    
לעד אלחם בהשפעתם עליי.   
אני לא רוצה לסלוח להם, כך הבנתי. אני לא מוכן לסלוח להם.   
אולי יום אחד, אך היום הזה עדיין אינו פה.   

יד חמה הורגשה על כתפי, ניחוח הווניל שלו הרגיע אותי.    

שתקתי.    
חשתי חובה מסוימת לדבר אליהם, אחרי הכל- הם עדיין הורי; אך לא הצלחתי להביא את עצמי לכדי מעשה. לא הצלחתי לגרום לפי להפתח, לא הצלחתי לגרום לאוויר לעבור בגרוני, לא הצלחתי לשחרר צליל מבין שפתיי.    
לא רציתי לעשות משהו טיפשי, לכן פשוט עמדתי שם, נשען מעט אחורה לנוכחות המרגיעה היחידה בחדר, וחיכיתי שמישהו ידבר- להפתעתי אבי היה הראשון לעשות כן:   
״כפיר״ הוא הניד בראשו.   
בלעתי רוק, אך לא עשיתי דבר מעבר.    
״טוב לראות שאתה ותומאס שוב בקשר״    
משום מה ממש רציתי לבכות. אני לא יודע מאיפה הרצון הטיפשי הזה הגיע, אבל הוא הכה בי במלוא עוצמתו. הסתובבתי אחורה לפגוש בפניו האטומות של תומאס.    
זה הפחיד אותי ברגע הזה, הרתיע אותי. רציתי חמימות והבנה, רציתי אור וקסם, אך זה לא נכח שם; עד שהוא הביט בי בחזרה, והניצוץ בעיניו חזר לברוק.   
הייתי כלכך חסר אונים, ולמען האמת כל שרציתי לעשות הוא להשאר שם ולבהות בעיניו המרהיבות ופשוט לעולם לא להסתובב לפרוצפם חמורי הסבר ומעוררי הטראומה של בני משפחתי.    
תומאס כנראה הבחין בתסכול על פניי, הוא הוריד את ידו מכתפי למותניי, וקירב אותי אליו.    
הסתובבתי חזרה לבני משפחתי.   
זה ככל הנראה היה מביך אותי אם זה היה קורה במחיצת כל אחד אחר; באופן מוזר.   
וזה אולי כן הביך אותי, אבל כבר לא היה לי אכפת.   
הם עשו מספיק.