טריגר- פגיעה עצמית, אובדנות.
אתה הכל בשבילי
השפתיים שלך, השיער שלך, הריח שלך, המגע שלך, הצחוק שלך,
אתה.
אבל אתה לא מרגיש ככה, ולי אסור להרגיש ככה.
יש לי חברה, ואני לא אוהב אותה, אפילו לא קצת.
ניסיתי, באמת ניסיתי.
אבל אני פגום.
אני יכול לאהוב רק אותך.
אני לא יכול לאהוב אותה.
למה?
״כל מי שמעז להיות הומו, הוא חולה. הם מזוהמים- ההומואים האלה. צריך להוציא צוו עונש מוות לכולם״ אמר אבא שלי באחת מארוחות השישי, כאשר דודי מעודדו. ידעתי שהם קצת שיכורים, אך מילותיו פגעו כסכינים בליבי.
למה אני כזה? למה אני חולה?
מגיע לי למות.
למה אני פחדן?
אני במקלחת, עוד פעם. מוציא את הסכין, עוד פעם. אני בוחן את ידיי; עכשיו אמצע יולי, ואני לא זוכר מתי הפעם האחרונה שבה לבשתי חולצה קצרה.
עורי לבן כסיד, והצלקות הרבות המעטרות אותו בולטות עליו.
אני מתלבט אם לפתוח צלקות קיימות, או לנסות למצוא פיסת עור חלקה, משימה שאני מוצא כבלתי אפשרית, אלא אם כן מחשיבים את הרגליים... אבל אז לא אוכל ללבוש בגדים קצרים בכלל.
אני גם ככה לא שם בגדים קצרים.
טוב נו, רק כמה פסים קטנים, אף אחד לא ישים לב.
״אני חולה״ הכאב הממכר והמוכר כלכך ממלא אותי. אני נושך את שפתיי.
״מגיע לי למות״ עוד חתך
״אני פחדן״ עוד חתך
״אני עצלן״ עוד חתך
״אני מטומטם״ שלולית של דם כבר החלה להיווצר מתחת לרגלי. אני חושב שהפעלתי על הסכין יותר מדי כוח.
״אני מכוער״
״לא מגיע לי לחיות״
״אני חושב עליו, אסור לי לחשוב עליו״
זה כבר מתחיל להיות ממש כואב. יותר מהרגיל. אני נושך את שפתי פעם נוספת.
״זו אשמתי, הכל אשמתי״
ראייתי מתחילה להטשט, בטח בגלל שצמתי אתמול והיום לא ממש אכלתי כלום.
״אני אכזבה״
דמעה נופלת מעייני הימנית, אני לא יודע אם מהכאב הפיזי או הנפשי.
״אני חלש״
אחיזתי בסכין נחלשת, הראש שלי מסוחרר, עיניי נעצמות, אני מאבד שליטה, אני יודע שעוד חצי שעה אקום ואצטרך לנקות את הבלאגן שעשיתי, והכל שחור.
״כפיר!!״
אני שומע את קולה של אחותי הגדולה.
אני פותח לאט את עיניי, כאב ממלא אותי, אני נושך את שפתי.
אני סורק את סביבתי, ומבין שאני יושב על שלולית של דם, הדם שלי.
אני נזכר איפה אני. ומיישיר מבט לאחותי, פחד נשקף מעיניי. אשמה. בלבול. עייפות. יותר מדי רגשות ויותר מדי כאב שמתנקזים כולם לשום דבר.
חהיא נופלת עליי בחיבוק כואב
״הפחדת אותי למוות!״
השפלתי את מבטי, אשמה מחלחלת אל ליבי.
״אל תעז לעשות את זה עוד פעם״ זה היה קולה של אימי הפעם. הרמתי את ראשי בעוד אחותי קמה ממני.
״לא אעשה את זה עוד פעם, אמא״ הבטחתי, מטושטש לגמרי, מבין רק חלקית מה קורה סביבי, אך עדין בטוח למדי שאצטרך להפר את ההבטחה הזו.
אבא שלי נכנס לחדר השירותים, ידעתי שזה הסוף שלי.
״אתה עשית את זה לעצמך?״ הוא שאל לאחר סריקה קצרה שלי, טיפת רחמים או דאגה לא נשקפת מעיניו, רק זעם.
״ל-לא! זאת הייתה, זאת הייתה תאונה״ טענתי, לא מעז להיישיר אליו מבט. פחדן.
״אז מה זו הסכין הזו שם?״ דרש, והצביע על הסכין השוכבת לידי, שהספיקה לטבוע במחציתה בשלולית הדם.
ראשי היה עדין מסוחרר, גרוני צרב. הייתי צמא ורעב וחלש. הדם לא הפסיק לנזול מפצעיי, ולא הצלחתי להתרכז בדבריו.
קרתה עוד פעם אחת בחיי שהתעלפתי בזמן כזה, וכאשר התעוררתי חבשתי את עצמי וניקיתי את הדם, אכלתי ארוחה שמספיקה לשלושה, ושתיתי בערך ליטר מים.
זה היה נורא.
אבל הפעם בכלל לא ניתנה לי ההזדמנות לעשות זאת, וידעתי שעוד קצת ואאבד את הכרתי פעם נוספת.
״א-אני... א-״ ניסיתי לדבר, תוך שניסיתי לפקס את מבטי, שני הניסיונות כשלו.
״כן?״ הוא נשמע ממש כועס, אך לא הצלחתי להמשיך את המשפט, הייתי עסוק מדי בלא לאבד את הכרתי.
״צריך לקחת אותו לבית חולים״ שמעתי את אחותי המודאגת;
ואיבדתי את הכרתי פעם נוספת.
YOU ARE READING
It's just you & me
Storie d'amore~גמור~ אני מאוהב בך, בכל חלק בך. בשפתיך, ובשיערך, ובמגעך, ובצחוקך, אני מאוהב בך. אבל אתה לא מרגיש ככה, ולי אסור להרגיש ככה. יש לי חברה, ואני לא אוהב אותה, אפילו לא קצת. ניסיתי, באמת ניסיתי. אבל אני פגום. אני יכול לאהוב רק אותך. אני לא יכול לאהוב או...
