פרק 1 חלק ד׳ (4/4)
הנהנתי והתקדמתי לעברה, מתיישב, אך דרוך לגמרי. ״טוב, כפי שאמר לך- תומאס סיפר לי מה אמרת לו. אני מצטערת שהיית צריך לעבור את כל זה, חומד. לאף אחד לא מגיע לחיות חיים כאלה. אני רוצה להגיד לך, שאצלנו תמיד יש לך בית חם. אני יותר מאשמח לדבר עם ההורים שלך - בלי להגיד דבר שהם לא צריכים לשמוע, כמובן - ולסדר את העניין. תעבור לגור אצלנו, כפיר. אנחנו נקבל אותך בזרועות פתוחות. לא אוכל להרשות לך להמשיך לחיות במקום בו אתה חיי כיום. במקום בו אתה סובל. אני מצטערת שאני מפילה את זה עליך ככה, אבל אני מבקשת ממך לחשוב על זה בחיוב. אם תרצה לחזור, כמובן שניתן לך. אבל אני רוצה שתנסה, לפחות. לשבועיים, לא יותר, לעבור אלינו.״
מבטה נח עליי בעדינות וחום, אימי מעולם לא הסתכלה עליי ככה; כאילו היא אוהבת אותי. חנקתי את דמעותיי וחיבקתי אותה, היא חיבקה אותי בחזרה. ״אוקיי״ אמרתי לבסוף, והתנתקתי ממנה. ״אוקיי, אנסה.״ היא חייכה אליי ״אני שמחה שהחלטת ככה״ חייכתי אליה חזרה, אבל לא בלב שלם. הבית שלי- הוא הבית שלי, לא משנה כמה זכרונות רעים יש לי משם. המשפחה שלי- היא המשפחה שליי, לא משנה מה היא עשתה. ההורים שלי חינכו אותי, ואחותי חבשה את פצעיי וחיבקה אותי כשהם עשו משהו בלתי נסלח, בדיוק כפי שעשיתי עבורה. נכון, זה לא מקום אידיאלי לגדול בו, אבל זה הבית שלי. זו הילדות שלי. ואני התרגלתי לזה. לכל בית יש החסרונות והיתרונות שלו, וזה בסדר. אני לא מאמין שהיה לי הרבה יותר טוב בבית אחר. אבל- אמו של תומאס כלכך נחמדה, וזה יהיה רוע לב לסרב לבקשתה. וגם לא רציתי להתמודד עם הורי, או עם אחותי. אם אני יכול לדחות קצת את הפיצוץ, למה שלא אעשה את זה?
רק שבועיים. שבועיים לגור עם תומאס. מה כבר יכול לקרות?
תומאס נכנס לחדר, ״נו?״ ביקש בעיניים נוצצות, מעביר מבטים ביני לבין אימו. נאנחתי, וקמתי לעמידה, מתקדם לעברו ״החלטתי... לנסות- לעבור אליך.״ הודתי לבסוף, ולפני שהספקתי אולי להסביר קצת, הוא פשוט קפץ עליי בחיבוק. ונישק אותי. שם. מול אימו. צחקקתי, מאדים, לא מאמין שבאמת עשה את זה, אך אימו רק חייכה אלינו ונעמדה גם היא, מתקדמת לכיוון הדלת ״אני מניחה שאצטרך לדבר עכשיו עם הוריך, כפיר. אחותך כבר בקולג׳, ככה שאני מניחה שאין סיבה לדאוג גם לה, אף על פי שעכשיו יולי, אז היא כן בבית. טוב- אראה מה אוכל לעשות. תומאס, הגעת לפה במכונית שלך, נכון? אז תסעו שניכם הביתה. אתה משוחרר, כפיר.״ חייכתי, ורגע לפני שיצאה מהחדר, נזכרתי שיש פרט אחד חשוב שהספקתי לשכוח בנוגע לתומאס בכמעט שתי שנות הנתק שלנו. ״רגע!״ קראתי לה, והיא נעצרה והסתובבה. ״מה קרה, חומד?״ שאלה בדאגה, והאדמתי. עוד פעם. ״זה- פשוט... אממ... זאתאומרת-״ תומאס ואימו שניהם בהו בי, לא מבינים מה לא בסדר. נאנחתי, והרמתי את ראשי ״איך קוראים לך?״ הצלחתי להוציא מעצמי בסוף, והרגשתי שפניי עדין חמות; היא חייכה ״מארי״, ויצאה מהחדר.
—————————————
זו ציפור? זה מטוס? לא! זו אני מודיעה שהפרק השישי בסיפור יצא היום בערב🥳🥳 תודה רבה לכלמי שהגיב על הפרק הזה, אתם נתתם לי מלאא מוטיבציה להמשיך💖 אני מאוהבת בכם.❤️❤️
YOU ARE READING
It's just you & me
Roman d'amour~גמור~ אני מאוהב בך, בכל חלק בך. בשפתיך, ובשיערך, ובמגעך, ובצחוקך, אני מאוהב בך. אבל אתה לא מרגיש ככה, ולי אסור להרגיש ככה. יש לי חברה, ואני לא אוהב אותה, אפילו לא קצת. ניסיתי, באמת ניסיתי. אבל אני פגום. אני יכול לאהוב רק אותך. אני לא יכול לאהוב או...
