אחזתי בידו, ורצנו.
בורחים מהכל ובורחים מכלום, משאירים הכל מאחור אך פותרים שום דבר. רגלינו טפטפו במהירות על המדרכה, והירח המלא היה הזכר היחיד לאין-סוף המדהים עשרות קילומטרים מעלינו.
נעצרנו בהתנשפויות; רגליי שרפו וראותיי התחננו לרחמים; העפתי מבט בתומאס, ולפתע החלנו שנינו לצחוק בתחושת שחרור כמעט לא נורמאלית, מתעלמים בהפגנתיות מהכאב בצלעותינו.
התיישבנו על המדרכה הריקה, מחזיקים ידיים.
הוא שאל אותי על טבעתי- וסיפרתי לו את הסיפור.
שאלתי אותו על עגילו- והוא אמר שזו מתנה מאמו.
ליבי דפק בחוזקה, אך כבר לא הייתי בטוח אם זה בגלל הריצה הארוכה- או הנוכחות של תומאס לידי, בסיטואציה הזו, ברגע הזה.
לפני שבוע טסתי עם ריילי ואלכס; כמה ימים באיטליה, לכבוד שום דבר מיוחד, ולמען האמת- רוב הזמן בכל זאת למדנו, אבל לפחות למדנו במלון, לא?
חזרתי לפני יומיים, ולפני שעתיים פגשתי סוף כל סוף את תומאס; ואני יודע שזה היה רק שבוע, אבל אלוהים, כמה טוב היה לראות אותו.
וכמה שהוא יפה.
זה הכל לימודים, כך מרגיש לי.
לימודים לימודים לימודים לימודים לימודים לימודים,
וכמה שזה מתסכל. כמה שזה מתסכל לבהות במבחן שהתכוננתי אליו כלכך קשה ולהתקל בתרגילים שונים בתכלית מהחומר, כמה שזה מתסכל לא ללכת לים שבועות בשביל לעשות הרים לא אפשריים של שיעורי בית ועבודות להגשה, כמה שזה מתסכל לאבד את עצמי פעם אחר פעם במירוץ אחר ציונים, כמה שזה מתסכל. אך כמו תמיד- תומאס הוא מעין הפוגה מענן הלחץ הרובץ מעלי, מעין משקיט סערות, שמיכה חמה להתכסות בה בימים קרים.
האם זה תלותי? האם זה תלותי להצטרך לו עד כדי כך כעבור ימים בודדים? האם זה תלותי לחשוב עליו בכל רגע בהיר?
האם זה נורמאלי? האם זה נורמאלי להרגיש כלפיו דברים כאלה? לחשוב עליו מחשבות כאלו?
האם זה בסדר? האם זה בסדר שהרוח מעיפה אותי על גבי ומשאירה אותי כנוע לעוד? האם זה בסדר שהגלים לבסוף מתנפצים, לעיתים נרגעים? האם זה בסדר שהסופה לבסוף שוכחת, אך תמיד חוזרת?
אני לא יודע, אני לא יודע אם אי פעם אדע, ואני לא יודע אם אני רוצה לדעת.
לעיתים זה מרגיש כאילו אני טובע בדפים, ולעיתים במילותיו.
לעיתים אני מתעורר באמצע הלילה מהפחד בחסרונו, ולעיתים אני מעדיף בכלל את חברת מיילי.
הוא אוחז חזק בידי, דוחק בכל מחשבותי הצידה, ועיניו לוכדות את מבטי בעדינות ועוצמה כאלו, ששולחות גלים שונים לכל גופי. אני קצר רוח- קצר רוח לשפתיו ומגעו, קצר רוח לקולו ומילותיו, קצר רוח לרוך שיערו וחלקות עורו השזוף.
אני כלכך מבולבל אך כלכך מאושר, כלכך ריק אך כלכך מלא, כלכך צהוב אך כלכך כחול.
לפעמים זה מרגיש שאהבתי מעולם לא הייתה חזקה יותר, ולפעמים הייאוש כה גדול עד שדמותו מטשטשת; אך בדבר אחד אני בטוח- אני אוהב את תומאס אלווין, תמיד אהבתי, ותמיד אוהב.
האם הבנתם משהו ממה שקרה פה? מוזמנים להסביר בגלל שאני לא הבנתי כלום.
לצערי הרב אני לא הכי אוהבת את זה בעולם, אבל מקווה שאתם כן! 💞
עברה בערך חצי שנה מאז שהתחלתי את הספר הזה, ובחצי מהזמן בכלל לא האמנתי שאסיים אותו, אבל הנה אנחנו כאן, ואני רוצה להודות לכם ככ על שעברתם איתי את הדרך הזו. הסיפור הזה ממש משקף את הדרך שעברתי (ואני עדיין עוברת) עם כתיבה, כמה השתפרתי והשתנתי. הסיפור הזה הוא הראשון שסיימתי, וממש לא האחרון.
בדרך יש שכתוב, בונוסים, וואנשוטים ופרולוגים מגניבים (בספרים האחרים בעמוד), ועוד סיפור אחד בתהליכים שאני ממש מתרגשת ומקווה שיצא בקרוב!
אוהבת אתכם הכי בעולם, מקווה שעובר עליכם יום יפה כמוכם יפיופים!👩🏼❤️💋👩🏾
YOU ARE READING
It's just you & me
Romance~גמור~ אני מאוהב בך, בכל חלק בך. בשפתיך, ובשיערך, ובמגעך, ובצחוקך, אני מאוהב בך. אבל אתה לא מרגיש ככה, ולי אסור להרגיש ככה. יש לי חברה, ואני לא אוהב אותה, אפילו לא קצת. ניסיתי, באמת ניסיתי. אבל אני פגום. אני יכול לאהוב רק אותך. אני לא יכול לאהוב או...
