It's just you & me

Chapter 8 part A

פרק 8 חלק א׳ (1/1.5)
כאשר מארי חזרה מהעבודה תומאס ביקש לצאת איתה החוצא; לדבר. היה לי ניחוש לא רע מה היה נושא השיחה שלהם, אך אכזבתי היחידה הייתה מעצמי.
כל דבר שקורה לי בחיי - לטוב או לרע - הינו באשמתי ואחריותי בלבד, ואין מה לעשות עם זה.

כעבור עשר דקות ארוכות, הם נכנסו חזרה פנימה.
״כפיר, אפשר לדבר איתך?״ קולה היה כה רך, מנחם.
הגנבתי מבט לעבר תומאס, הוא הנהן בצורה כמעט בלתי מורגשת.
הנהנתי גם אני ״בחוץ, אולי?״ הציעה. הנהנתי פעם נוספת, לא מעז לפצות את פי.
התיישבנו על הדשא בצל עץ הלימון, גופי היה נוקשה, מוכן. כמעט ציפיתי שאבי יכנס בשער בכל רגע, ייקח אותי חזרה. כי הרי מי ירצה נער פגום כמוני בביתו?
״כפיר״ היא נאנחה ״אני יודעת שקשה לך. סביבתך השתנתה בקיצוניות, אין מסגרת שתסיח את דעתך, אתה נמצא ביחסים חמים עם אדם ששמו נלמד להקשר אצלך לדבר מזיק; ואף גר איתו. חייך השתנו כמעט ללא הכר בעשרת הימים הללו.״ היא הביטה בי, ידיה כרוכות ברכות - ממש כקולה - סביב כתפיי.
לא ידעתי איך להגיב, רציתי ללכת משם, לכן רק הנהנתי קצרות.
היא חייכה אלי; ואין לי ספק מאיפה תומאס ירש את זוהרו. שיערה השטני נראה בהיר יותר בשמש, ועיניה- הירוקות כשל בנה, נצצו כעיניו.
״אני רוצה להציע לך דבר, ואני מקווה שתסכים ותדע שזה רק מפני שאני רוצה את הטוב ביותר עבורך״
היא נעצרה פעם נוספת, והנהנתי פעם נוספת, מסמן לה עם ראשי שתמשיך. ״אני רוצה שתלך לפסיכולוג. פגישה או שתיים בשבוע; לא יותר. רק תנסה, בסדר? אני בטוחה שזה יכול לעזור לך.״
בלעתי את רוקי. הייתי כבר אצל פסיכולוגים, פסיכיאטרים, רבנים ומטפלים רוחניים ופיזיים. ישבתי על הספות והכורסאות והרצפות ועצמתי את עיניי בעוד הם מנסים לדובב אותי, מכניסים לראשי את דברי אבי. משתמשים בשיטותיו.
בחנתי את מארי, הבעתה הייתה חמה, דואגת, ולא יכלתי לדמיין אותה בעלת כוונות רעות. לכן, בעל כורחי כמעט, הנהנתי; והחלטתי שאסבול בשקט את שיבוא עלי.
-
״איך הלכה השיחה עם אמא שלי?״ שאל תומאס. הייתה זו שעת לילה, והוא התגנב לחדרי, כפי שעשה בכל לילה.
״טוב״ השבתי בשקט, ולא פירטתי. נראה ששם לב ללחץ הקל בקולי, כי הרגשתי את אחיזתו בי מתהדקת מעט, בעוד גבו נצמד מעט יותר לקיר.
״טוב?״ חזר אחרי.
הבטתי בפניו; ומחשבותי נעלמו קליל, תפסו קו חדש.
בחנתי אותו, את הקמט הרך בין גבותיו, את שפתיו ההדוקות מעט, את עיניו הנוצצות- את הדאגה הנשקפת מהן.
עיניו; שתי להבות שלעולם אינן נכבות בחשכה שלעולם אינה נגמרת.
כלכך הרבה מילים עמדו בפי, כלכך הרבה מחשבות להוציא לחופשי. הוא נשק לי, וצמרמורת חמימה עברה בגופי.
עוד. זה מה שאני רוצה. זה מה שתמיד ארצה ממנו.
זה מה שתמיד יחסר לי.
נצמדתי לגופו, ראשי על חזהו.
״כפיר״ קולו היה כה רך, ופרפרים החלו מתעופפים בבטני.
״טוב״ לחשתי, נזכר בנושא השיחה, מסוחרר מהתחושות העוברות בגופי, ועיניי נעצמו מעצמן; סוחפות אותי לתהום השחורה המפתה מכל, לשינה עמוקה ונטולת חלומות.
-
התעוררתי, עיניי נפקחו באיטיות, פעימות לבו של תומאס הדהדו בקצביות באוזני. נצמדתי אליו, שואף את ריחו, והתרוממתי על מרפקי.
ליטפתי את שיערו המקורזל, ונראה שכל תלתל על ראשו עוצב בשלמות מדהימה, אפילו כשישן.
החלתי לנשק אותו; מתחיל באפו, וממשיך לנגיעה קלה בפיו, וסנטרו.
עיניו נפקחו לאט, והן בהקו ככוכבים בשמי הלילה.
יפייפה.
״בוקר טוב״ קולו היה צרוד בשל העובדה שרק התעורר, וצמרמורת עברה בגבי. אלוהים- כמה שהוא מושך.
תודה לאל על מכנסי הפיג׳מה הגדולים מדי עלי, חשבתי במבוכה כאשר גופי החליט להתעורר לו.
״אם אתה לא רוצה שאמא שלך תתפוס אותך כאן, אתה צריך ללכת לחדר שלך״ אם היה דבר בעולם שלא רציתי לעשות באותו רגע, הוא להוציא את המילים הללו מפי (ולאכול פרג. זה לא טעים.) אך עשיתי זאת בכל מקרה, בגלל צדקתן הבלתי נתנת לערעור.
הוא שרבב שפתיים, והצמדתי את שפתיי לשלו בפעם האחרונה לאותו הבוקר.
-
צחקתי מבדיחתו בעודי יושב על הדשא, הוא על הנדנדה, ורגליי שיחקו בשלו, ספר נותר סגור בידי.