שחור השיער אחז בידי, הוליך אותי אל עבר הגן, מקום יפהפה, מלא בצמחים ירוקים, וכמובן, ורדים.
יכולתי לראות את הסולם אכול הורדים, עליו רומא טיפסה בכדי להגיע אליי. סומק עלה על פניי, התגעגעתי אליה...
כוכבים כיסו את השמיים, שחורים לגמרי, שעת ערב עלתה בממלכת מונטגיו, ריחות עזים ממלאים את הגנים.
בהיתי באפור העיניים מתענג מין הריחות החמימים הללו, בעוד אני, לא יכולתי להישאר אדישה לאותם הריחות הזרים אשר מילאו את גופי בחמימות מתקתקה.
"מה שלומך?" שאל אותי רומיאו.
"היה יכול להיות טוב יותר." הכרזתי בציניות, מתגרה בגורל.
הנער גיחך גיחוך קל, "ובכן ג'ולייט, אני שמח שהסכמת להגיע, אני מתנצל על החוצפה של אמי בזמן ארוחת הבוקר, היא רצתה לבחון אותך, אני מתנצל מעומק לבי."
"זה בסדר." שיקרתי. "אני מאושרת, שקיבלנו את הזמן הראוי לנו, לדבר בפרטיות מוחלטת, ללא הפרעות."
חיוך קטן נפרש על שפתיו הדקיקות של הנער, "ובכן ג'ולייט, את בהחלט מיוחדת, אינך מחוייבת לזייף את רגשותייך.
איש מאיתנו אינו מרגיש דבר זה לזו, הלא כך?" הוא שאל.
הנהנתי בהסכמה, מתיישבת על הגדה של מזרקת המים, עליה מונח פסל של מלאך יפהפה. "אתה צודק." הכרזתי. "איש מאיתנו אינו מרגיש דבר.
הנישואין הללו נכפו עלינו, בלית ברירה, אך עם זאת, אשמח, אם נוכל לנסות להסתדר זה עם זו. אני מקווה שתוכל לעשות זאת, למרות הילדותיות הרבה שלך, וכמובן האגו הנפוח" התגרתי בו.
הנער גלגל עיניים בעצבנות, "ג'ולייט." הוא גנח. "הו, ג'ולייט! כל חיי, כל רצוני היה להינשא לך! ליפול לרגלייך! כל רצוני היה להיות כולי שלך! הו, ג'ולייט!" הוא צעק בלחישה.
גיחכתי, "הו, רומיאו! כל רצוני היה לחוש בכפות ידייך! כל לילה, בכל שנייה מאז יום הולדתי! כל רצוני היה להיות מלכתך!
לקום בכל בוקר בשל נשיקות רכות על עורי, לחוש על שפתייך מלטפות אותי, לצפות בך נואם אל מול ממלכה שלמה, ומקריב כל אדם אשר חשוב לך, למעני."
"כמובן, ג'ולייט!" הוא לחש. "כל לילה, קמתי ממיטתי אל החלון, מפנה מבט אל המזרח, ומחפש רק אותך, השמש שלי.
האחת אשר תאיר את יומי בכל בוקר! תיתן לי את האור של חיי! תהיה בעצמה אהובתי! זוהי את ג'ולייט! כל חיי, אותך חיפשתי!" הוא גיחך.
גלגלתי עיניים, כמובן, איש מאיתנו אינו דיבר ברצינות, אלא רק מנסים להבהיר עד כמה חסר היגיון המצב אליו הגענו.
"הו, רומיאו! יום אחד, אספר לילדינו את סיפורנו, וגם הם יאלצו להתחתן עם זרים, רק בכדי ליצור שלום, ללא רצונם.
ולחשוב שבתך, תינשא לאדם אשר יכה אותה ויתעלל בה בכל יום! בדיוק כמו הורינו! ללא אהבה."
"אהבה אינה קיימת." הוא קבע. "אהבה, מעולם לא יכולתי להבין את זה, מעין ישות עליונה, שקיימת אך ורק בספרים, אך לא בעולמנו! בדיוק כמו פיות, או מפלצות. לעולם לא יגיעו אל מעבר לספרים."
חייכתי אליו, "כך גם אני חשבתי, עד לפני כמה ימים... ביום הנשף" הסמקתי.
אודם עלה על לחייו של שחור השיער, "ג'-ג'ולייט?" הוא שאל אדום מרוב בושה. "למה את מתכוונת?" הוא הוסיף בשקט.
פאק... לא! התכוונתי לדבר על רומא... אסור לי לומר לו שאני בוגדת בו עם אחותו הגדולה! "אני אוהבת אותך, רומיאו" שיקרתי.
חייכתי אליו חיוך מבויש, מזייפת את אהבתי אליו, הנער ירד על הרצפה, וכרע ברך בפניי, "התינשאי לי, ג'ולייט?" הוא שאל.
"כן" הסכמתי בלית ברירה. "אמי אוהבת אותך, רומיאו" שיקרתי.
"אני אוהב אותך, ג'ולייט" הוא הודה ללא כל ספק בקולו.
שנאתי לשחק כך ברגשותיו של הנער, אך אאלץ להינשא לו בקרוב, בין אם אוהב אותו, ובין אם יתעלל בי. אנשא לו מרצוני.
ובכן, אני מצטערת רומא. למרות הבטחתנו, אני עומדת להינשא לרומיאו. הפרתי את ההבטחה, רומא. אני מצטערת.
לא נשארה לי שום ברירה, רומיאו, התאהב בי. איש מאיתנו, אינו יכול לבטל את החתונה, מלבד המלך, אך לא אבי, ולא מלך מונטגיו, יסכימו לבטל את החתונה.
בכל זאת, איני מעוניינת בביטול החתונה, אני רוצה את השלום, זוהי הסיבה היחידה, שנותנת לי את התקווה להמשיך... להמשיך להילחם.
למען השלום, אני אנשא לרומיאו.
YOU ARE READING
רומא ויוליה
Romantizmמה אם הסיפור של רומיאו ויוליה, לא באמת היה כל כך רומנטי? רומיאו הוא נסיך, יוליה היא נסיכה, מזוג ממלכות אויבות, ממלכת מונטגיו, וממלכת קפולט. חתונתם של רומיאו ויוליה היא הדבר אשר אמור לחבר בין הממלכות, ולהביא שלום עולמי. אך מה אם יוליה לא תתאהב ברומיא...
