האושר האמיתי//לארי סטיילינסון

פרק 12

תודה על כל ההצבעות והתגובות!

זה מחמם את ליבי הלא הקיים♡

נ.מ הארי-

הרגשתי שנועצים בי מבטים, אז מיד פתחתי את עייני וגיליתי את לואי בין זרועותיי מסתכל עליי במבט מבולבל ומפוחד.

פאק.

חשבתי שאני אתעורר לפניו ואצא מפה לפני שהוא אפילו יספיק לשים לב,
זה הכל בגלל ההרגל שלי לקום מאוחר.

"מ-מה אני עושה פה?" הוא שאל בהלם והסתכל מסביבו, עכשיו הוא קלט כנראה שאנחנו בחדר שלו,
"יותר נכון מה אתה עושה פה?" הוא שאל בפעם השנייה

חשבתי על תשובה וכשהבנתי שאין לי כזאת לא הייתה לי ברירה,
"נייל!" צעקתי
תוך דקה הוא נכנס לחדר "מה?" הוא שאל
הוא הסתכל עליי בבילבול
"הארי אתה עדיין כאן?" הוא שאל
"חשבתי שהלכת לבית אתמול..."

כולנו שתקנו פתאום נייל התחיל לצחוק ולהסתכל עלינו במבט שלא הצלחתי להבין,
הסתכלתי על לואי שבדיוק הסתכל עליי
אה.
אני ולואי עדיין מכורבלים מאתמול בלילה,

פאק לא.
זה לא אני, אני לא אחד שיתכרבל עם מישהו בלילה,
פאק,שיט,זין.

לואי כנראה הבין מה קורה והוא השתחרר מהאחיזה שלי בעדינות
"מישהו יכול להסביר לי מה קורה פה?" הוא שאל
אני ונייל הסתכלנו אחד על השני

איך אנחנו אמורים להסביר את זה לעזאזל?!

"היית קצת מסומם..." נייל התחיל
לואי הסתכל עליו בבהלה
"מישהו סימם אותי?!" הוא צעק, הוא הסתכל עליי בפחד "אתה סיממת אותי?!"
ליבי נפל, למה שהוא יחשוב שאני סיממתי אותו?

אני עד כדי כך נוראי בעיניו? שהוא יחשוב אני פאקינג סיממתי אותו?

"מה..לואי, לא." עניתי מיד,
אך רק המחשבה על זה שהוא חשב שאני אסמם אותו, פגעה בי.
הוא הסתכל עלי שוב וראיתי על פניו שהוא מתחרט על מה שאמר
"לא...סליחה הארי..." הוא לחש בחרטה
הנהנתי במהירות אך הרגשתי פגוע.

פתאום הרגשתי את גופו הקטן מחבק אותי חזק,
"לא באמת, הארי אני מצטער." שמעו את החרטה שבקולו,
"אתה סולח לי?" הוא שאל והרים את ראשו כדי להסתכל עלי 
"כן." עניתי בלחש, הוא לא התכוון, הוא היה מבוהל.
הידקתי את האחיזה בו, אחרי כמה דקות התנתקנו

"אז...מה בעצם קרה אתמול?" הוא שאל
דמעות עלו לעיניו "אני לא נאנסתי נכון?" הוא שאל בבכי,
נייל הסתכל עליו בדאגה והוא רק המשיך לבכות,
"אני לא רוצה לאבד את הביתולין שלי מאונס..." הוא יבב,

חייכתי לעצמי,
ידעתי שהוא בתול.

אני ונייל מיהרנו להרגיע אותו ולספר לו מה קרה אתמול, אחרי זה ראו שהוא נרגע,
"אני אשאיר אתכם לדבר לבד." נייל אמר אחרי כמה דקות ויצא מהחדר

על מה יש לנו כבר לדבר לבד?

"תודה." לואי אמר
"זה בסדר..." מלמלתי

"לא אמרתי משהו מביך...נכון?" הוא שאל בחשש,

לספר לו?

"די יצאת מהארון בפני..."
פניו החווירו "באמת?"
הנהנתי "אבל זה בסדר, אתה יודע גם אני גיי." אמרתי לו כדי שהוא ירגיש טוב עם עצמו, להיות גיי זה לא משהו שגוי.

הוא חייך חיוך קטנטן
"אני יודע שאתה גיי, אמא שלך אמרה לי כבר." מה חשבתי לעצמי,
ברור שהיא תגיד לו.

"עוד משהו?"
"ניסית כמה פעמים לקפוץ מהחלון." אמרתי והוא היה נראה מיואש מעצמו, הוא נאנח בכבדות
"עוד משהו...?"
"שאלת אם יש לי חבר." עניתי
"לעזאזל." הוא פלט, "עוד...?"
טוב בוא נקצר תהליכים.

פשוט תגיד הכל.
"קראת לי הארולד, ומתולתל עם גומות, אמרת שהשיער שלי חמוד, ביקשת שאני אכין לך אוכל, אמרת לי שאני מכיל אוכל טעים יותר מנייל, בלילה רצית שאני אשאר לישון איתך ושאני אכרבל אותך, ממש התחננת לכרבולים,
ונישקת אותי בצוואר ואמרת לי לילה טוב, זה היה חמוד."

שחררתי נשימה, ממש יום כיף בלואילנד.

כמובן שהורדתי את החלק שהוא בכה שהוא גיי, ושהוא ישב עלי וחירמן אותי,
ושראיתי אותו עם מגבת אחרי מקלחת,
את זה אשמור לעצמי.

"נו באמת..." הוא מלמל
"וסיפרת לי שנייל מפליץ בלילות." כמובן, איך שכחתי מזה?

ואז הוא פלט צחקוק קטן, צחקוק שהרעיד את גופי,
הסתכלתי עליו צוחק עם החיוך היפיפה שלו, הוא מלאך.

"אתה יפיפה." פלטתי את מחשבותיי בלי כוונה,
הוא הפסיק לצחוק והסתכל עלי, סומק קל כיסה את פניו
"תודה.."

לא לא לא לא לא לא
ממתי אני מחמיא לאנשים?
פאק הארי תתאפס על עצמך.

הסתכלתי על השעון, מאוחר.
"אני צריך ללכת, ביי לואי נדבר." אמרתי וקמתי, הוא בא אחרי עד לדלת
"רגע הארי!" הוא קרא לפני שיצאתי
הסתובבתי אליו "מה?"
הוא חייך חיוך מתוק ועלה על קצות אצבעותיו והניח נשיקה קטנה על הלחי שלי,
"תודה." הוא אמר, ניסיתי לעצור את החיוך שעלה לי ללא הצלחה
"תמיד." עניתי ויצאתי

חייכתי לעצמי בדרך למכונית, והרגשתי עיקצוצים בנקודה שבא נישק אותי.

אולי הלואילנד לא כזה נורא.