התחלה ישנה

פרק 2

התעוררתי ואני חושבת שכבר עברנו חלק גדול מהניסעה.
"בוקר טוב ליפיפיה הנרדמת" אבא שלי צחק,
"עוד כמה זמן מגיעים?״ שאלתי משפשפשת את העיניים, "עוד עשר דקות״ הוא אמר והיה נשמע מותש.
"ולא נמאס לך לנהוג?״ שאלתי, ידעתי שאנחנו עוברים לגור במקום רחוק אבל לא חשבתי שהוא יהיה כזה רחוק.
"כן, לצערי, אבל את יודעת מה משאיר אותי ער?"
שאל אבא שלי וידעתי שהוא מתכוון לעשות משהו שטותי. "מה?" שאלתי בהיסוס, "זה" אמר והדליק את הרדיו בקולי קולות.
שיר של כוורת התנגן ברקע.
מאז שאני קטנה אני ואבא שלי אוהבים את כוורת, הוא העריץ אותם כשהיה נער ואני פשוט נולדתי לבית שאוהב מוזיקה ובפרט את כוורת.
דניאל אחי לא אוהב מוזיקה ישראלית, הוא מעדיף לשמוע רוקנרול מלא בקללות ומילים גסות. אף פעם לא הבנתי מה כזה כיף בלשמוע אנשים צורחים למיקרופון וקוראים לזה "שיר" אבל מי אני שאתווכח?
"הגענו" יכולתי לשמוע את ההקלה בקולו של אבי.

אחרי שעה המובילים הלכו וראיתי את הבית החדש שלי, הוה היה שונה מאוד מהבית הקודם.
לעומת הבית הקודם זה היה בית של שתי קומות,
היה לי חדר הרבה יותר גדול והיה לנו גינה גדולה.
אמא שלי תמיד רצתה שנגור בבית עם גינה.
היא לא אהבה את זה שבבית הקודם הייתה לנו רק מרפסת אחת וגם היא הייתה קטנה ממש, לא היה אפשר לעשות שם יותר מדי.
"אמוש למה שלא שלא תפרקי את הארגזים? ככה אני לא אחפור לך כל השבוע" אמר וצחק.
כן, יש משהו במה שהוא אומר, התחלתי לפרוק את הארגזים. מעניין אם רום סיפר לגל שהוא אוהב אותי, אולי בגלל זה היא לא ממש דיברה איתי עד שעברנו?
וואו אמה. אף אחד לא אמר שהוא אוהב אותך.

הוצאתי מהארגז תמונה שלי ושל אמא שלי, האמא היפה שלי, לא זכרתי שהכנסתי אותה לארגז.
בתמונה רואים אותי ואת אמא שלי מחובקות, השיער החום היפה והגלי שלה מתנופף ברוח והיא מחייכת למצלמה, את הפנים שלי לא רואים בתמונה, אני זוכרת כשצילמנו את התמונה, זה היה מיד אחרי הסרט "משפחת סופר על 2" לפני 4 שנים.
אני רציתי ללכת לדדפול אבל היא אמרה לי שזה סרט לא חינוכי.
דמעות עלו בעיניי, למה היא לא יכולה להיות פה? אוף, הכל היה הרבה יותר פשוט כשהיא הייתה איתנו.
אסור לך לבכות, חשבתי לעצמי, זה יוציא אותך מריכוז ואת חייבת לסיים לפרוק כבר את כל הארגזים שלך.

סיימתי לפרוק את הארגזים ושמתי לב שמתחיל להחשיך בחוץ.
"אני בבית!" שמעתי את הקול המוכר של אחי הגדול, רצתי מהר ללמטה חיכיתי לו כל כך הרבההה!!
עמדתי מולו וראיתי אותו, החתיך שלי עם המדים, אבל רגע, הוא לא היה לבד.. מי זאת?
רציתי למות כשהבנתי מאיפה האישה שעומדת לידו מוכרת לי.
"תכירו זאת חברה שלי, אמילי" אמר דניאל עם חיוך ונישק אותה.
לאלאלאלאלאלא זה לא קורה לי!
אני מכירה אותה כבר!

שיט חשבתי שאני לא אראה אותה יותר!