התחלה ישנה

פרק 8

ישבתי על ארגז וחיכיתי שהיא תחזור, לפני כמה זמן היא הלכה?
אם הטלפון שלי היה אצלי הייתי יודעת, כל כך חשוך פה. אם יקרה לי משהו אף אחד לא ידע ולא ישמע.
ואולי זאת התוכנית שלה? אולי היא מתכננת את הסוף שלי? היא רוצה להרוג אותי?
פה על הדשא הירוק תמצא גופה של נערה בת 16 שיצאה לטיול ולא חזרה, אבא שלי יהיה שבור.
אולי כדאי לברוח? למה אני סומכת עליה?
שמעתי רשרוש מהעלים היבשים שהיו ליד העץ וקפצתי בבהלה, ראיתי שני אנשים מתקרבים, לא הצלחתי להבין אם זה גבר או אישה אבל נלחצתי. זה הסוף נכון? אני עומדת למות! טיפשה! למה באת בשלוש בלילה לבד ליער הזה?? אה??

קמתי מהר, בלי לחשוב הרמתי ענף שמצאתי והתגוננתי איתו, מפחדת ממי שיבוא.
"אמילי!" אמרתי מבוהלת כשזיהיתי אותה וזרקתי את הענף לקרקע.
"מה יש לך?" אמילי אמרה את השורה הקבועה שלה, לידה עמד בחור שלא הכרתי, הוא היה נראה בגילי אולי יותר גדול, היה לו בלורית חומה ועיניי שקד, הוא לא חייך והיה נראה קר וקשוח. מי זה?
"את בוהה" אמילי אמרה לי, נבהלתי והשפלתי את מבטי, הסתכלתי על הדשא שעד לפני כמה דקות הייתי בטוחה שתמצא בו הגופה שלי וחיוך עלה בפניי מהחשיבה על כמה לחוצה הייתי באותו הרגע.
"טוב אמה יש לי עוד דברים לעשות חוץ מלהסתכל עלייך," אמילי אמרה ושמעתי את הכעס בקולה "זה איתי אתם תעבדו ביחד, הוא יראה לך את העבודה מובן?" הנהנתי, הוא הבוס שלי? בן כמה הוא בכלל?
"יופי, אז אני הולכת. איתי יש לכם שעה" אמילי אמרה באדישות והלכה.

איתי נכנס אל הקיוסק מהדלת האחורית והרים את הארגזים מהרצפה, ובניהם הארגז שישבתי עליו לא מזמן, הוא הכניס את הארגזים אל תוך המחסן ואני הסתכלתי עליו, מחכה שהוא יגיד לי מה לעשות, אך אחרי כמה דקות כשהבנתי שזה לא הולך לקרות החלטתי לעשות צעד, אולי הוא שקוע בעבודה ושכח שאני פה..?
"היי" אמרתי, אבל איתי לא ענה, אפילו לא הביט בי, "ממש דפקו אותנו עם כל הארגזים האלה אה?" הוא נעמד, הסתובב לאט והביט בי, "אם זה מפריע לך, את לא חייבת להיות פה," הוא אמר בקרירות "אני אמרתי לאמילי שאני רוצה לעבוד לבד אבל היא התעקשה, לפחות אל תחפרי" הוא אמר באדישות ונכנס אל תוך הקיוסק סוגר אחריו את הדלת.

לאחר כמה דקות שהמשכתי להסתכל על איתי מעביר ארגזי קרטון אל תוך הקיוסק החלטתי לעזור לו במקום להסתכל.
הסיטואציה הייתה לי מביכה, החוסר תקשורת בנינו. אבל הוא היה נראה בסדר גמור עם זה.
החזקתי בארגז וניסיתי להרים אותו, הוא היה כבד.
מה יש שם? אבנים?
ניסיתי שוב ובאותו הזמן איתי יצא והרים עוד קרטון, כאילו הוא נוצה, ונכנס שוב לקיוסק.
אין מצב שאני אתן לו לחשוב שאני לא מועילה עד כדי כך.
הרמתי את כל הארגז בשנייה והרגשתי את ידיי רועדות ומחליקות לאט לאט מהארגז, אני בטח נראית טיפשה לגמרי מהצד.
נכנסתי לתוך הקיוסק והורדתי בחבטה גדולה את הארגז על הרצפה.
שמעתי את איתי מגחך אבל לא מסתכל לכיווני בכלל, אידיוט.