התחלה ישנה

פרק 23

*נקודת מבט: אמה*

אחרי השיחה עם איתי יצאתי לבחוץ לנשום קצת, אני חייבת אוויר.
לא חשבתי שפנימייה זה כזה דביק.
כל אחד בתוך התחת של השני, אין להם בעיה לדחוף את האף לעיניינים שלא שלהם.
עם טל אני עדיין לא מדברת, עם אור קצת קשה לדבר, כל הפנימייה רוצה לדבר איתה.
עדן ואני לא מדברות. זה לא חדש.
ואופק? אני לא רוצה ליצור איתו קשר בכלל.
זה דוחה.
כבר שעות שאני מתלבטת אם לספר לעדן שחבר שלה בוגד בה עם בנות אחרות או לא.
ומה אם היא באמת יודעת כמו שטל אמרה?
אני אוציא את עצמי סתומה, וגם אתן לה עוד סיבה לשנוא אותי.
״אמה?״ קול מוכר ורגוע נשמע מאחורי, הסתובבתי ״למה את לבד?״ זאת עירית.
״סתם, הייתי צריכה קצת שקט״ אמרתי עם חיוך וקיוותי שהיא תלך.
אבל לא, היא התיישבה לידי.
מבינים למה התכוונתי? כולם דוחפים את האף שלהם.
אני חושבת שהייתי מסתדרת מעולה בבית לבד, עם פרטיות.
״זה קשור לאמא שלך?״ עירית שואלת ללא טיפה של בושה.
אם יש משהו שאני באמת שונאת, זה שאנשים מקשרים כל דבר שקשה לי בו לאמא שלי.
כאילו בכח רוצים להזכיר לי את זה, בכח דוחפים לי את התירוץ הזה.
ובגלל שכבר ממש אין לי כח, ובגלל שאני עומדת לצרוח על מישהו אם אני לא אשיג שקט ברגע זה.
אני קמה ויוצאת מהשער, ולאן אני הולכת?
אין לי מושג.
אבל גם עירית לא מנסה לעצור אותי, ומבחינתי, זה ממש בסדר.

אני מגיעה לאיזשהי תחנת אוטובוס שנראת לי מספיק רחוקה ומספיק שקטה ויושבת שם, עכשיו כבר ערב, הכוכבים בשמיים מתפרשים על כל השמיים, והשקט שמלווה בקצת צרצרים מרגיע אותי.
סוף סוף שקט.
מדי פעם מכוניות עוברות במהירות ואני מרגישה שסוף סוף משהו בי נרגע.
אחרי הרבה זמן שלא.
אם היה לי פה רב קו, הייתי מטיילת בצפת, בטוח יש פה מקומות יפים, מסעדות או-
רגע אחד, זה היה איתי?
אני מצמצמת את עיניי אל החלון של קו 185, זה איתי!
מה הוא עושה פה??
אני מוציאה את הטלפון במהירות וכותבת לו הודעה

איתי:
את/ה: תרד מהאוטובוס! אני פה

אבל להודעה שאני שולחת יש רק וי אחד.
האוטובוס עוצר קצת רחוק ממני והרבה אנשים יורדים ממנו, כך שאין לי אפשרות לעלות ולקרוא לאיתי.
אני מתחילה לקפוץ במקומי ולנפנף בידי כשאני מודעת לכך שאני בטח נראת מגוחך.
לאיפה הוא נוסע?
זה קו לצפת, מה יש לו לחפש פה?
יכול להיות שהוא בא בשבילי?
״איתי!!״ אני צועקת בתקווה שהוא ירים כבר את הראש מהחלון ויסתכל אליי.
״איתי!!״ אני קוראת שוב, האוטובוס מתחיל לסוע ואני יודעת שאיבדתי את ההזדמנות.
אני חוזרת לשבת בתחנה.
ובשנייה שאני מתיישבת איתי מרים את ראשו במהירות ומסתכל לעברי.
חיוך גדול עולה על פני ואני קמה במהירות ומנופפת בידי.
אבל האוטובוס כבר נסע.
ולא נראה לי שהוא הספיק לראות אותי.
אני מסתובבת והולכת אל הכיוון הנגדי בתקווה שאני אגיע למקום יותר שקט ויותר רגוע.
מה איתי עשה פה?
״אמה!״ אני שומעת את..איתי??
אני מסתובבת במהירות ורואה אותו רץ לעברי.
אז צדקתי? הוא באמת בא לפה בשבילי??
אני רצה אליו ובשנייה שאנחנו מספיק קרובים הוא מחבק אותי כל כך חזק, שאני לא מצליחה להבין אם זה איתי או מישהו אחר.