התחלה ישנה

פרק 17

כל הלילה התפכתי במיטה, לא יכולתי להירדם מהמחשבות על הפנימייה.. הבטתי בשעון ליד המיטה השעה הייתה 2:00 אבל אני כזו עייפה.. שאני לא נראה לי אהיה מח...

אמה... אמה...

שמעתי קול רך שהזכיר את.. אמא שלי?

לא הגיוני...
אמהה...

כמו פרפר לאש מצאתי את עצמי על הרגליים וקופצת מהחלון לקרקע בקלות כאילו אני חיה על הירח..

"א... אמא?" אמרתי בקול חלוש ומעט ספקני.
המשכתי ללכת אחר הקול.
"אמה...." הקול הנוסטלגי המשיך להדהד מכיוון הפארק שמול הבית.. התחלתי ללכת
מצאתי את עצמי הולכת על גדות הנהר שהייתי הולכת עם אמא בילדותי היא הייתה אמא שלא אשכח בחיים...
אם רק הייתי יכולה לראות אותה עוד פעם אח..

אמה!!! אמה!! הקול התחיל לזעום והוא לא היה יותר רך, הוא היה מחופס.. פקחתי עיניים וראיתי את אבא שלי בפתח הדלת.

"בוקר טוב!" אמר בטון עצבני מדרך כלל. ״השעה כבר שבע! חצי שעה אני קורא לך מלמטה". "בוקר טוב גם לך.." אמרתי בקול ישנוני עמוק ומעט צרוד אפילו.. שונאת את הקול שלי בבוקר..

"בכל מקרה יש לך שלושים דקות"
"כן המפקד" אמרתי בפיהוק

הוא גילגל עיניים והלך
פתחתי את הטלפון הנייד שלי, השעה הייתה 7:05 בבוקר, מההודעות הקופצות במסך נעילה יכולתי לראות את ההודעות של איתי על כמה שהוא גאה בי ומרגיש לא בנוח שאני עושה את כל זה בשבילו..

"אמה בפעם המיליון!" אמר אבא שהתפרץ שוב לחדר וכמעט הקפיץ לי את הלב
"אין לך הרבה זמן, תהיי בטלפון אחר כך"

"כן המפק.."

"בלי התחכמויות!" הרים גבה.

״בסדר, סליחה..״ מלמלתי וקמתי, לקחתי את הבגדים שהכנתי אתמול בערב ונכנסתי להתארגן בשירותים.

כשהבטתי בחלון יכולתי לראות את הדרך שהייתי נוסעת כמעט בכל ערב אל מקום העבודה של אמילי ללא ידיעתו של אבא.
מסקרן אותי איך אמילי תגיב כשהיא תגלה שאני כבר לא גרה באותו הבית עם דניאל, לא שהוא נמצא בבית יותר מדי, אבל אולי אז היא תעזוב אותו בשקט.

״את שקטה״ ציין אבא והביט במראה כדי לראות שהכניסה שלו לנתיב בטוחה, ״אני חושבת״ הסברתי,
״על מה את חושבת?״ אבא שאל ונכנס אל הנתיב בשלום,
״סתם, מחשבות״ עניתי.

המשכתי לצלול במחשבות,
אם בחרתי ליסוע לפנימייה רק בשביל לעזור למישהו שאני אוהבת, איפה הגבולות שלי? מה עוד אני אעשה בשבילו? אולי זה לא היה רעיון טוב?
תמיד כשאני מתרחקת מהבית, לטיולים או לחברות אני מתחילה לחשוב שאולי היה עדיף לי פשוט להשאר בבית, מה היה לי רע?
חשבתי על המיטה החמימה שלי, כמה זמן אני לא אוכל לישון בה יותר?
די אמה, פרופורציות.

הלוואי שעל כל זה הייתי חושבת לפני שאבא דפק בדלת עץ שתלוי עליה שלט ירוק, ״עירית, מנהלת״ ומסביב לכיתוב פרחים צהובים.

הדלת נפתחה, אישה ג׳ינג׳ית, מתולתלת, עם עיניים ירוקות גדולות, חייכה אלינו.
היו לה משקפיים מרובעות בצבע כחול שנחו להן על חולצתה, היא לבשה חולצה כתומה עם כיתוב ירוק: ״פנימיית שיבולים, של נעליך מעל רגליך י"ב 3 לפניך"

״היי, אני עירית״ היא חייכה אליי וכשראתה שאני לא מעוניינת לדבר איתה, היא פנתה לאבי.
עירית הכניסה אותנו לחדר והגישה לנו כוסות מים.
עירית ואבא דיברו על איזה משהו, אני חושבת שזה היה עליי, אבל אני העדפתי להסתכל על החדר ולהתרגל למקום הזה.
רעש חזק שנשמע כאילו נפל טיל על הראש של כולנו הבהיל אותי והחזקתי מהר את היד של אבא.
צחקוקים של בני נוער נשמעו מהחלון.
״סליחה על זה..״ חייכה עירית ורק אז שמתי לב לביצה שמרוחה על החלון.
אוקיי, אני מתחילה להבין איך הדברים פה עובדים...