All That You Are Is All I'll Ever Need | L.S

2.

בוקר, מוקדם, הוא מקדם את פניו של לואי בבכי וייבבות שקטות המסתננות מתחת לסדק דלת חדר האמבטיה. תמיד מעידות על משהו, ההוא שגורם לריאותיו של לואי להתרכך ולעורו להתפוגג באיטיות. העניין הוא, שהארי תמיד מנסה להתנהג כאילו הוא שולט על הכל, ביחד. אבל הקירות המתפוררים סביבו הם כל ההוכחה שלואי צריך כדי לדעת שהסוד שהוא מנסה לקבור נמצא שם, והוא תמיד רודף אותו. הפגיעה שנסחבת היא גדולה יותר משניהם, ולואי תמיד מנסה לחשב את המרחק מהארי לשיפור ואז משם אליו, אבל התשובה של הארי לזה תמיד מסתננת בשורה תמידית של, "לא, לא, לא!" ו "בבקשה אל! אני מצטער!!" והתשובה אף פעם לא משתנת.

לואי מתעורר ושומע יבבה שבורה. הוא מתיישב כמו הרגל, על רגליו, דוחף את השמיכה בפיהוק שקט כשהוא קם. הגוש החונק מקונן בגרונו כשהוא צועד במסדרון הקצר ונכנס למטבח. זה שגרתי, הם יודעים, בגלל שיש את המקום ההוא על עורו של לואי שהוא תמיד מגרד במתיחות כשזה קורה.

הוא לוקח כוס מהארון, ידיו מגששות בכדי למצוא את מיקומה המדויק, לפני שהוא פותח את המקרר ולוקח את צנצנת מילקשייק התות. נותר בו רק מעט, והוא מזכיר לעצמו לרכוש עוד כמה בדרכו לשיעור הבוקר.

הוא דופק קלות על דלת חדר האמבטיה, היא נפתחת, והוא יכול לשמוע את הזמזום הרך של בכיו של הארי נעצר כמעט מיד.

"הארי? אני נכנס, בסדר?"

כאשר לואי דוחף את הדלת בזהירות, הוא רואה את הארי יושב על שולי האמבטיה במכנסי הטרנינג שלו וחולצת טריקו דקה. לחייו סמוקות ועיניו נפוחות מכתמי דמעות. הוא נראה נורא, כאילו החיים התנקזו לחלוטין מגופו והדבר היחיד שנותר הוא טביעות האצבעות שאינן שייכות לשם.

לואי כורע מולו, נדחף בין ברכיו של הארי כדי שיהיה ממש קרוב ויוכל ללחוש לילדו. "היי אהוב."

הארי מנסה לחייך, אבל זה מתעוות בפניו בתערובת של אדום כחול וסגול; בכל פעם שלואי רואה את הארי כך הוא נשבע שהוא גם יכול לראות את כל החבלות. הצלקות והשריטות. כל הכתמים בבשרו, כאילו הפְנים שלו מוקרן כלפי חוץ.

הוא מושיט להארי את כוס המלקשייק, מנגב את לחייו הלחות והמוכתמות של הנער. מלטף בקושי כי הוא כל כך מפחד שהארי עדיין יכול להרגיש כל מכה שאי פעם הונחה שם.

(מה שהכי פוגע בלואי, זה שהוא לא יודע הכל. הארי מסתיר ממנו חיים שלמים וזה ממוטט את שניהם.)

לואי נאנח, בולע את האוקיינוס ​​הסוער בגרונו ומאיים להתפרץ, ומושך את ידו משם. הארי לוגם בהיסוס את המלקשייק שלו, דמעות נוספות יורדות מעיניו עד שהוא מחזיק אותן קרוב, כולא אותן פנימה. הוא מרחיק את הכוס משפתיו, מלקק אותן לפני שהוא מוסר את הכוס ללואי שממהר לקחת אותה ממנו, ולהניח אותה על השיש, מחזיר את כל תשומת הלב שלו לילד היפה שלו.