בלי כיוון

פרק 2: תקוות שווא

״מהר יותר, קדימה״, הבוס שלי צעק ברחבי האולם.
שטיפת כלים מעולם לא הייתה ההתמחות שלי אבל היום לא היה זמן למשחקים.
זה היה ערב חשוב עבור המנהל, זוג עשיר מאוד התחתן לאחרונה ובא לחגוג את הערב היפה ביותר שלהם באולם שלנו.
הכל היה צריך להיות מוכן ומתוקתק בזמן על מנת לשמור על המוניטין של המקום.
זו הייתה חתונה שונה ממה שראיתי בדרך כלל באולם, רב האנשים שמרו על מסורת עדתית ספציפית ונהגו בה בקפדנות רבה, בלי הפתעות מיותרות, אך החתונה הזאת הייתה אחרת.
השולחנות נערכו באלגנטיות שהעניקה להם מראה עשיר ומעניין, את הדי ג׳יי החליפה רבעיית כלי קשת שתקבל את פניהם של האורחים הנכנסים ובהמשך מערכת הגברה שתאפשר להם לרקוד מעט ולהנות מהערב.
המשכתי לקרצף את הצלחות בקפדנות בזמן שהרבעייה התחממה ועשתה חזרות אחרונות.אי

הערב הסתיים באופן מוצלח בסופו של דבר ואני זכיתי לטיפים נדיבים מהאורחים.
ידעתי שאמא תשמח לקבל אותם, כל עזרה תהיה מבורכת בחודשים הקשים האלה של השנה.
נכנסתי בחזרה למטבח כדי לאסוף את הציוד שלי ודחקתי את תלוש המשכורת שלי לתיק ואת כספי הבונוסים לכיס שלי.
מהרתי לרכבת האחרונה שיוצאת היום בחזרה לעיר.
״היי אתה שם״, הסתובבתי אחורה וראיתי קבוצת נערים משחקים בכדור.
אני חושב שלראשונה הרגשתי שללכת לבד בדרכים החשוכות לא היה רעיון חכם במיוחד.
הם התקדמו לעברי בצעדים קלילים ואני התחלתי לרוץ.
אף פעם לא הייתי אתלט אבל כן היו לי רגליים ארוכות והרבה רצון להמלט מהסיטואציה.
בזמן שרצתי וידאתי כי החמישייה מאחוריי במרחק סביר וניצלתי את פינת הרחוב כדי להטיל את התיק שלי מתחת לספסל חבוי.
בסופו של דבר הם תפסו אותי.
עמדתי מתנשף מול החמישייה.
אחד מהם תפס את החולצה שלי כששניים נוספים תפסו את הידיים של באופן שבו לא יכלתי לעשות דבר.
״אז.... אני מניח שאתה מחזיק כסף״, אחד אחר שעמד מולי אמר.
בזמן שהם מצאו לעצמם נחמה בלגרום לי סבל אני המשכתי במדיניות הקבועה שלי, לא הוצאתי מילה אך נאבקתי בפראות.
הם המשיכו להציק לי ובסופו של דבר אחד מהם שלף יד לכיס שלי שממנו בצבצה ערמת שטרות.
הוא נתן לי אגרוף חזק שהמהם אותי לרגע וגרם לי ליפול בחוזקה לקרקע בחוסר אונים.
קמתי מסוחרר וחסר ישע, התקדמתי אל הספסל שזכרתי שבו הסתרתי את התיק שלי ואספתי אותו בזריזות.
לא ידעתי ממש מה השעה ולכן מהרתי אל הרכבת בתקווה שהיא עדיין לא עזבה את התחנה, אחרת אצטרך לחכות לרכבת הבאה שמגיעה רק ב12 בצהריים ביום למחרת.
הגעתי לתחנה באיחור אופנתי של ... ״שעתיים ו12 דקות !״ צעקתי בקול.
כל המבטים בתחנה הופנו אליי לפתע, שתיים בלילה לא הייתה שעה שגרתית לצעקות והמולה והצעקה שלי בלטה באופן ניכר בהחלט מעל השממה ששררה במקום.
כמה זמן שכבתי ככה? חשבתי לעצמי.
התקדמתי בהססנות לעמדת המודיעין ואספתי לעצמי את לוח הזמנים בתקווה שאולי הוסיפו רכבת אחת במיוחד בשבילי, היי אדם חייב להאחז בתקווה.
התאכזבתי אך לא הופתעתי לגלות שנאחזתי בתקוות שווא.
ישבתי על הספסל בתחנה ולאט לאט בלי לשים לב שקעתי אל שנת חלומות עמוקה.