ה1 ביולי, סימנתי איקס על המשבצת של היום הקודם בלוח השנה שלי וחיוך גדול עלה על שפתיי.
לפני מספר שבועות, ראיתי את גרייס, בקשתי ממנה לבוא איתי להשלים את המסע האחרון של אבא שלי והגענו להסכמה, לא נותר עוד זמן רב ללימודים וזה לא יהיה הוגן מצידי לסבך אותה בצרות, הבטחתי שאשוב ביום הראשון לחופש, ביום ההולדת שלה, כשהיא כבר בת 18, לא תלמידת תיכון וחופשייה לעשות כרצונה.
בשבועות האלה, עבדתי קשה יותר, חסכתי את כספי כפי שמעולם לא חסכתי ורכשתי עבורנו כרטיסי טיסה להולנד.
אנחנו הולכים לפגוש את בני.
התארגנתי בזריזות ולאחר שחבקתי את אמי את אחותי ווידאתי שהכל קיים במזוודה, יצאתי אל שדה התעופה שם הייתי צריך לפגוש את גרייס.
לא ציפיתי שאמא שלי תקבל את הרעיון בברכה, ולכן גם לא סיפרתי לה את הרעיון במלואו, אמרתי לה שאני נוסע לעיר הגדולה לשבוע או קצת יותר, שלחבר יש יומולדת ושהוא הזמין אותנו ושאת שאר ההוצאות אשלם מהכסף שחסכתי.
לא סיפרתי לה שהעיר הגדולה היא בעצם אמסטרדם ושהחבר הזה הוא חברה בשם גרייס.
הכרוז קרא בקול את שם התחנה וקמתי בדריכות אל עבר הכניסה.
עמדתי שם במשך מספר דקות עד שראיתי את גרייס, שיערה מוסט לאחור באופן פרוע והיא לבושה במכנס שחור וחולצה כחולה.
הסתכלתי עלייה בתחושת הקלה וחיכיתי שהיא תרים את מבטה אליי ותחייך, כך קיוויתי לפחות.
היא המשיכה ללכת כשמבטה שקוע באדמה ומדי פעם הסתכלה לצדדים, אולי היא חפשה אותי, לבסוף נתקלה בי והרימה את ראשה אליי, שפתיה נמתחו לחיוך רחב וידיה נכרככו סביבי.
היא העבירה את מזוודתה אל יד ימין והחזיקה את ידי ביד השמאלית שלה ובלי לומר מילה המשכנו בדרכנו.
לאחר שעברנו את הבדיקות הבטחוניות ישבנו באיזור ההמתנה וחיכינו למטוס שיגיע, התיישבתי על אחד הספסלים וגרייס התיישבה לידי.
״ספרתי את הימים״, היא אמרה.
״גם אני״, גכחתי כשנזכרתי באיקסים המטופשים שנהגתי לסמן יום אחר יום בלוח השנה שלי.
״בני יודע שאנחנו באים?״ היא שאלה.
״לא, וטוב שכך״.
״אתה יודע איפה הוא גר בכלל? איך להגיע? ״
צחקקתי לעצמי, כמובן שאני יודע איפה הוא גר.
אתם מבינים, לבני היה חלום.
פעם כשהפלגנו במי אמסטרדם הוא הצביע על אחד מבתי העץ על הנהר, הייתי ילד נמוך אז, כך זה היה לזמן רב וכשעמדתי על קצות אצבעותיי מנסה לקלוט את המראה שהלהיב אותו כל כך, הוא הרים אותי והושיב אותי על המעקה, זה היה מביך מעט, כי לא הייתי כל כך קטן אז, פשוט נמוך.
הוא החזיק אותי בדיוק במקום שבו היו החבלות מהלילה הקודם עם אבי, זה כאב אך זייפתי מבט אדיש ושלו.
כשישבתי על המעקה, יציב וגבוה, בני הצביע שוב אל אותו המקום, ״יום אחד אני אגור שם״, הוא אמר.
ואני ידעתי שזה נכון, שהוא לא משקר, בני אף פעם לא שיקר.
הנהנתי בשתיקה לשאלתה של גרייס.
״תומאס, אתה צריך להתחיל לשתף אותי״, היא אמרה בקול חלוש.
הנהנתי בשנית וידעתי שהיא צודקת, אולי הגיע הזמן להתחיל לשתף, אבל במה לשתף? מה אני אמור לספר לה? ואיך ? לקחתי את תיק הגב שלי, ״אני כבר חוזר״, אמרתי לה והיא שלחה אליי מבט מאותגר כמנסה להבין מה בדיוק קורה.
נכנסתי לשירותים של שדה התעופה והתיישבתי על מכסה האסלה הסגור, הוצאתי מהתיק מחברת ועט.
עצרתי לרגע והתחלתי לחשוב איך לכתוב ומה לכתוב ולבסוף נכנעתי לעצמי, לא היה אכפת לי מה אכתוב או איך, פשוט כתבתי.
״כשהחלטתי שאני רוצה לחלוק את הסיפור שלי, חשבתי באיזה חלק של הסיפור עליי להתחיל.
לסיפור שלי אין התחלה ברורה וכנראה שגם לא סוף ודאי ולכן החלטתי להתחיל בלהציג את עצמי...״
YOU ARE READING
בלי כיוון
Teen Fictionנמאס לי, שנאתי את העיר הזאת, את האנשים האלה ויותר מכל, את השגרה הזאת. שינוי היה הדבר שרציתי יותר מכל.
