מצטערת מאוד שזה כל כך קצר וגם לא ממש עלילתי אבל אני מניחה שזה ממש חשוב להתקדמות העלילה ולאחר ההזנחה הזאת החלטתי שאני חייבת לכתוב משהו, גם אם הוא ממש קצר כי זה הזמן היחידי שיכלתי להרשות לעצמיץ
בכל מקרה מקווה שתהנו ותאהבו.
הימים שאחרי ההופעה היו רגילים למדי, הרגשתי חסר משמעות באופן שלא יכלתי להעלות על הדעת.
הייתי צמא לתשומת לב, לאהדה, צמא לאדרנלין ורצף הרגשות שהרעיפה עליי הבמה ושהעניק לי הקהלֿ, הכל הרגיש טוב מדי, חייתי שם עדיין ומדי פעם הייתי מתעורר ומגלה כל פעם מחדש את המציאות המשעממת שלי.
נכנסתי לשיעור הראשון שלי באותו היום, פיזיקה, עם ערימה של ספרים בידי והתיישבתי בקצה, מקשקש על דפי המשבצות ופותר את התרגילים בכתב משורבט ומבולגן במהירות.
המורה שלי החליט שהיום הוא ינדב אנשים ללוח, אחרי המבחן האחרון שלנו הוא התעצבן מחוסר הידע שלנו בנושא והחליט להפתיע אותנו בקריאות מהסוג הזה.
אני הייתי הראשון.
קמתי מופתע למשמע שמי ורגלי רעדו מעט, הרגשתי מוזר כשגיליתי שאני לא נהנה מהסוג הזה של תשומת הלב.
המורה שלי החזיק את הטוש בידו השמאלית וכשהושטתי את ידי על מנת לקחת אותו העביר אותו בזריזות לידו הימנית, הכיתה צחקה ואני השפלתי את מבטי עמוק יותר אל האדמה והתחלתי לפתור את התרגיל על הלוח בכתב קטן ומצומק, מנסה להעלים את עצמי ביחד איתו.
״אל תצחקו״, הוא אמר, מרגיע את הרוחות בכיתה, ״ הוא ילד טוב, אמנם לא אומר שלום אף פעם, אבל ילד טוב״.
זה לא היה משפט מפתיע, הוא תמיד נהג לנסות ולחנך אותי בנושא הזה, ״תאמר שלום, אני המורה שלך, זה בסדר, תפסיק להתבייש״, היה אומר.
מילותיו חלחלו למוחי וסגרתי את מכסה הטוש בעצבנות.
אני שמח שהספקתי לסיים את התרגיל לפני התקף העצבים כי הדבר האחרון שרציתי הוא שהוא ינתח את הרגשות שלי אל מול כל הכיתה.
התיישבתי במקומי וחשבתי על מה שאמר, ״ילד טוב״, ככה הוא בחר לתאר אותי.
אני לא ילד חכם, אני לא ילד יפה, אני לא כיפי או מצחיק, אני טוב.
אני משעמם, אני שקוף.
אני קו ישר בערימה של קווים עקומים ומיוחדים, הקו שדורש התעלמות, הרגיל, הטוב.
סקלתי את רגלי בעצבים ומהרתי להחליף תנוחה עם כל מחשבה שבאה, הרגשתי נורא ולא באשמתו.
הוא אמר את האמת, אני כלום.
YOU ARE READING
בלי כיוון
Roman pour Adolescentsנמאס לי, שנאתי את העיר הזאת, את האנשים האלה ויותר מכל, את השגרה הזאת. שינוי היה הדבר שרציתי יותר מכל.
