בלי כיוון

12: אמיץ

ההפסקה החלה ואני כהרגלי התחמקתי מהמוני התלמידים היורדים במדרגות הצרות של בית הספר.

אני לא יודע מה חשבתי באותו הרגע או אם חשבתי בכלל אבל אני יודע שהרגשתי לא שייך, לא במקום הנכון, משעמם.

התגעגעתי לימים בהם החיים שלי היו שונים, הימים בהם הם לא היו שגרה אחר שגרה, רצף של מאורעות סתמיים ועצובים שהופרעו מפעם לפעם בסיפור מעניין שהיה שווה התייחסות.

עצרתי בפתאומיות מופרע על ידי מירוץ המחשבות התרחש במוחי, במרכז המדרגות היורדות אל הרחבה והתנגשתי באחד המורים, המורה להסטוריה, כוס הקפה שהייתה בידו נפלה עליי, הלהט שהכה בי גרם לי לצעוק, הוא לא הפסיק להתנצל ואני הבטתי בעיניו משתדל שלא לפרוץ בבכי, השפלתי את מבטי והסתכלי על החולצה הלבנה והמוכתמת שלי ופניתי ללכת מבלי לומר מילה, המשכתי אל השער האחורי של בית הספר ויצאתי אל החופש.

אני יודע, לא ממש הרפתקאה גדולה, אבל גם לברוח מבית ספר היה צעד גדול אל עבר החיים שרציתי, והדבר הראשון שרציתי בחיים היה: לא לחיות את החיים שאני חי עכשיו.

החלפתי את החולצה שלי בזריזות ומהרתי אל מקום המפלט האידיאלי שלי, תחנת הרכבת.
הרכבת הראשונה שלקחתי אל השינוי, הרכבת אל גרייס.

הגעתי אל היעד לאחר כ50 דקות של מחשבות בלתי פוסקות, על צפיות, חששות, פנטזיות וכמובן על גרייס.

זה לא שלא חשבתי עליה עד עכשיו, היא הייתה שם תמיד, הייתי מודה לה כל לילה על הדברים שהראתה לי, שגרמה לי להבין, המחשבה עלייה בכל לילה הזכירה אפילו תפילת הודיה, הציפייה לראות אותה בכל בוקר הייתה כמו אמונה עיוורת בהגעתו של גורם משיחי, יכלתי לעשות משהו בדבר, יכלתי לנסוע אליה, לבקר אותה, לדבר איתה, אבל הייתי פחדן.

אני לא יכול להסביר את הדרך בה הרגשתי כלפי גרייס אבל אהבתי את זה. אהבתי את זה כל כך עד שפחדתי שאסטה מהדרך אפילו במילימטר אחד קטן.
פחדתי שהמפגש הנוסף איתה ישנה הכל.

אבל לא עוד.

אני לא הילד הטוב והפחדן הזה יותר.

אני עומד מול הכניסה לתחנת הרכבת ומחכה לה, מחכה שהיא תבוא, אני מזיע מכל חלק בגופי ואני לא עומד בציפייה.

אבל זה בסדר.

אני אמיץ, אני כאן .

מצטערת שגם אחרי כל הזמן הזה זה כל כך קצר ועלוב אבל אני באמת מחפשת זמן פנוי ולא מוצאת. מקווה שתהנו מהמעט הזה ואתם מוזמנים להגיב ולהצביע :)
אגב, כדי להתגבר על היובש הזה בתחום הכתיבה אני מאוד ארצה להתחיל אתגר קטן בשבועות הקרובים, אם אתם מעוניינים שלחו לי הודעה.