בלי כיוון

13: נעים להכיר

השעה כבר 2 ואין עדיין שום סימן לגרייס, אני יודע שבערך בשעה הזאת היא חוזרת מבית הספר ואמורה להיות בתחנה.

״בבקשה, תבואי כבר״, אני אומר לעצמי בשקט.

כאילו היו אלו מילות קסם, נגלתה אליי גרייס כשלצידייה שתי חברות.

היא השפילה את מבטה, והלכה כשעינייה נעוצות בנעליים האדומות שלה, היא החזיקה בשתי ידייה את רצועות התיק השחור שלה ומפעם לפעם נגעה בשיערה הפזור בידה הימנית.

היא לא נראתה כאילו לקחה חלק פעיל בשיחה, היא לא נהנתה מהנוכחות שלה.

התקדמתי לעברה כשחיוך על פניי כשלפתע נער בערך בגובה שלי אך הרבה יותר רחב הופיע מאחוריה ותפס בכתפה.

היא הרימה את מבטה אליו וחיוך עדין שנראה בעיני מאולץ עלה על פניה.

הם חייכו זה אל זו והוא רכן אליה ונשק לה בלחי.

לא יכלתי שלא להמשיך ולבהות בסצנה המתמשכת, כמובן, עברו חודשים, החיים של גרייס לא נמצאים בהמתנה רק בגלל ששלי כן.

היא ניתקה את מבטה ממבטו והוא התקדם אל צידה כששניהם מחזיקים ידיים ואז, היא הבחינה בי.

היא נעצרה בפתאומיות וקבעה את עינייה על עיני.

המשכתי להתקרב אלייה וכרגע כשעמדנו במרחק צעד, פלטתי ״היי״ במבוכה.

״מה אתה עושה כאן ?״ היא שאלה, מופתעת.

״גרייס אני צריך לדבר איתך״, אמרתי מתעלם ממבטו המאיים של אותו נער גדול שעמד מולי.

״דן, אתה יכול לתת לנו כמה דקות? אני כבר אגיע הביתה לבד, זה בסדר״, היא אמרה לו והוא כמנסה להתגרות בי נישק אותה בפה, נשיקה ארוכה בזמן שליטף את שיערה הארוך ולאחר שהסתכל בה למשך כמה שניות, העיף לעברי מבט מאיים נוסף ורק אז המשיך לדרכו.

גרייס לא הסתכלה עליי, היא המשיכה לבהות בנעלייה ולנוע מצד לצד בחוסר שקט.

״אני מצטער״, אמרתי.

״למה שתצטער?״

לא רציתי לענות על השאלה הזאת, ידעתי על מה אני מצטער, על זה שלא הייתי כאן לפני, שהיא איתו, שהעזתי לחשוב שאני היחיד שאי פעם ירצה אותה, שיש לי עלייה זכות כלשהי ושהיא מגיעה לי גם אם לא אפעל למענה, גם אם אעלם מחייה למשך כמה חודשים.

לאחר שתיקה ארוכה, מבטה המושפל התרומם, עינייה הירוקות ננעצו בשלי ויכלתי לראות את הדמעות המצטברות אך מסרבות לצאת.

״אני טיפשה,״ היא אמרה, ״ אני טיפשה על זה שחיכיתי לך, שחשבתי שאתה היחיד שהיה כאן בשבילי ברגעים הכי קשים, האמת היא שהיית כאן בשבילי ברגע קשה אחד מהסיבה הפשוטה שזה התאים לך להיות שם באותה הרגע, זה הכל.״

הפעם, לא ידעתי איך להגיב, היא צודקת ומה אני יכול לומר להגנתי ?

שפחדתי ? האם זה הופך הכל לטוב יותר?

״אתה יודע, כשהתחלתי לצאת עם דן, היו לי ...״ היא עצרה ומחתה דמעה אחת ובודדה, ״ היו לי רגשות אשם אוקיי? ועל מה בדיוק? אנחנו לא ביחד, אפילו לא קרוב״.

״אני מצטער גרייס, אני הטיפש כאן״, כעת מבטי היה מושפל אך הצלחתי לחוש בעיניה החודרות.

״האמת היא שאני אפילו יותר טיפש על כך שבכלל העזתי לבוא לכאן היום ולבקש ממך את מה שהתכוונתי לבקש״.

השתיקה המוכרת חזרה לזמן שהרגיש ארוך ביותר ולבסוף בתיאום מוחלט הסתכלנו זה על זו, ״מה התכוונת לשאול?״.

״רציתי לבקש ממך לבוא איתי לסגור מעגל״.

היא משכה בכתפייה וגבותייה התעקלו להבעה סקרנית.

״כשהייתי קטן, היה לי חבר, חבר של אבא שלי יותר נכון אבל תמיד החשבתי אותו כחבר ילדות בתור ילד שגדל כמעט מבודד מילדים אחרים״

״אתה רוצה לבקר אותו ? אתה לא צריך אותי לצידך״.

״גרייס, אני צריך אותך כי זה יותר מסתם ביקור, את מבינה ?״

״לא, לא ממש״.

״אני רוצה להשלים את המסע האחרון של אבא שלי, אני חייב״.

גרייס עדיין לא הבינה, ספרתי לה, ספרתי לה על החיים של אבא שלי ועל חיי המשפחה שלי, על איך שאבא מת במסע שציפה לו כל כך ואיך שבני שבכלל לא יצא למסע שרד ועדיין חי אי שם בהולנד.

״אני לא מבינה״... היא אמרה.

״אבל הסברתי לך״.

״זה לא זה אוקיי?״

״אז מה זה ?״

״אני לא מכירה אותך, בסדר? אתה יודע עליי כל כך הרבה, שפכתי את הלב שלי לפניך באותו היום ואני לא יודעת עלייך כלום, למה שתרצי דווקא אותי?״

עוד שאלה שלא הייתה לי עלייה תשובה.

״ספרתי לי עכשיו ב5 דקות סיפור מהחיים שלך, אני מצטערת שאבא שלך מת, אף ילד לא צריך לעבור דבר שכזה, אבל אם אתה רוצה להתמודד עם האובדן אתה צריך להתמודד איתו עם משהו שבאמת מכיר אותך לצידך״.

היא עצרה לרגע ואז חזרה לדבר, במלוא הכח, במלוא העוצמה: ״אני לא יודעת מי אתה בכלל! זה לא הוגן ! בזבזתי חודשים בלחכות לאדם שאני אפילו לא יודעת את השם שלו !״

הדמעות החלו לזלוג על פנייה והיא הפנתה אליי את גבה והחלה ללכת אל הרציף.

״גרייס לא ! חכי !״

רצתי מהר ככל שיכלתי ונעמדתי מולה, הנחתי את ידי על כתפה באופן מנחם ורכנתי על מנת שאוכל להסתכל עלייה בגובה העיניים.

-

״תומאסֿ, קוראים לי תומאס״.

הושטתי לה את ידי השנייה בחיוך ענקי שהתפשט מבלי שיוכל לעצור.

״נעים להכיר״.