בלי כיוון

פרק 3 :על אנוכיות ואומץ

בלילות רגילים אני מבלה שעות בהתהפכות במיטה, טביעה במחשבות, רגשות, התלבטויות ושאלות שרדפו אותי במהלך היום.
אני זז מצד לצד, עוצם עיניים ופוקח אותם מבועת מהמראות שבתוך הראש שלי.
כשאני נרדם סוף סוף השינה שלי מלאת חלומות ולעולם אינה רציפה, לבסוף מתעורר עייף כהרגלי.
הפעם זה היה שונה, אמנם ישנתי על ספסל מאובן ולא נוח, נמצאתי במקום הכי לא בטוח שקיים והייתי מוקף ברעש של העוברים והשבים אבל מעולם לא היה לי קל כל כך לישון.
כשאחד מעובדי התחנה ניער אותי בבוקר בצעקות הבנתי שבפעם הראשונה בהרבה מאוד זמן ישנתי שינה רצופה ונטולת חלומות, פחדים ודאגות.
התמתחתי ומצאתי את דף מסלולי הרכבות מתחתי, הרמתי אותו באדישות.
לא הייתי מוכן לחזור לבית עדיין, לא רציתי לחזור לשגרה ונהניתי מכל רגע שבו במקום לקום ב-6 בבוקר ולהתארגן לבית הספר קמתי ב-5 בבוקר כי משהו ניער אותי בצעקות, לא רציתי לחזור לריצה לשיעור ולשוטטות במסדרונות, אהבתי את האדישות שבלקום ולהסתכל סביבי, את החופש שהיה לי בלחשוב, ״מה אעשה עכשיו?״ ולא לבצע רצף פעולות ידוע מראש בשביל לסיים להתארגן בזמן.
קמתי בזריזות לעבר דוכן מכירת הכרטיסים ורכשתי את הכרטיס הזול ביותר שיכלתי למצוא, לא היה לי אכפת לאן זה יוביל אותי ואהבתי את זה, אהבתי את זה שבעוד שעה וחצי אני אהיה בעיר שמעולם לא הייתי בה ושאני לא אדע מה לעשות ושכל החלטה שאעשה תהיה עניין של חשיבה רגעית.

הרכבת יצאה ב6 וחצי בבוקר וכמות קטנה של אנשים התאספה מול הקרונות.
התחלתי לחוש מעט חרטות, זה נשמע טפשי אבל התחרטתי על כך שבזבזתי את הכסף.
זו הייתה כמות מזערית עבור הנסיעה אבל במשפחה שלי כל עזרה כספית היא מבורכת ואני באנוכיות לוקח את הכסף הזה ומבזבז אותו על נסיעה חסרת מטרה.
לקחתי צעד אמיץ ועליתי לרכבת, התיישבתי במושב ריק כהרגלי מול החלון ובהיתי בנופים המשתנים.
"אתה ממש שקוע״ אמרה אישה אחת שהחליטה להתיישב לידי.
לא עניתי והיא המשיכה לחקור אותי, ״אני גרה פה כבר שנים אבל אני תמיד נדהמת מחדש בכל פעם שאני עוברת את הדרך הזאת״.
״זו הפעם הראשונה שלי״, ניסיתי לענות בבטחון אבל הקול שיצא היה קול חנוק וצרוד שכאילו נכפתה עליו היציאה.
״באמת?״ היא נשמעה מופתעת, ״את האמת שהופתעתי לראות אותך ברכבת בכלל, האנשים שנוסעים פה, הם בדרך כלל אותם האנשים שנוסעים תמיד, אין יותר מדי הפתעות, זה או שאתה תמצא את עצמך כאן כל יום או שלא תמצא את עצמך כאן בכלל״.
אני מניח שזה מה שקורה בדרך כלל במקומות כאלה, האנשים שמגיעים לכאן הם פה בלית ברירה, הם פה כי הם כלואים.
״כן,״ עניתי, הפעם ביותר בטחון.
האישה עזבה בתחנה הבאה ואני המשכתי להסתכל בחלון.
למדבר יש השפעה עליך, הוא מרגיש נצחי, גדול ממך, חזק ממך, גורם לך להרגיש קטן וחסר משמעות.
הרכבת עצרה בתחנה מוזרה, לא היה בה שום מקום שנראה ראוי לעצירה ובכל זאת קמתי בהחלטיות מהכיסא ויצאתי החוצה.
המקום נראה שומם, לא הבנתי בכלל איפה אני אבל מהרתי לצאת מהתחנה ולחקור את האיזור.

השתדלתי שלא להתרחק יותר מדי, כל כיוון נראה זהה לקודמו ולמרות הרוח ההרפתקנית שלי לא תכננתי ללכת לאיבוד במקום שכזה.
הרגשתי מעט אבוד ועמדתי בחוסר מעש כשגבי אל תחנת הרכבת ומבטי אל האופק.
״דבר איתי״, נערה נמוכה עם שיער ברונטי מתולתל רצה לעברי, היא תפסה בזרועות המשולבות שלי ועמדה בדיוק מולי, מתחבאת ממשהו.
מבט מבולבל עלה על פניי ובאופן לא רצוני הרמתי גבה בשאלה אל הנערה.
״סליחה, באמת, סליחה, לא התכוונתי להפריע לך, אבל אתה מבין, אני לא יכולה יותר להיות בבית ספר והשתחררתי אבל אמרתי ליועצת שאני הולכת הביתה כי אני לא מרגישה טוב והיא הסכימה לקחת אותי לתחנת הרכבת כי מפה אני בדרך כלל הולכת לבית, אבל אני לא באמת יכולה ללכת הביתה, אתה מבין?״
״אוקיי״, אמרתי למרות שלא הבנתי מילה מרצף הדיבורים הארוך שלה.
״פשוט, אני לא באמת חולה, וההורים שלי לא יכולים לדעת שהלכתי מבית ספר והמנהלת שלי הייתה ממש מאחורה ואתה גם ממש גבוה, זה היה מקום מסתור מושלם.
צחקתי קצת לעצמי וכאילו היה זה מדבק היא התחילה לצחוק גם והשפילה את מבטה.
״מצטערת, היי אף פעם לא ראיתי אותך כאן, אתה לא מפה נכון?״ היא הרפתה מזרועותיי ושאלה.

הדיבורים והנסיון של גרייס להתחמק מהחזרה לבית עד שיסתיים יום הלימודים הוביל את שנינו לטיול קצר במסלול שהיא מכירה ומאוד אוהבת.
״אני פה כי אני צריך שינוי ואני רוצה לראות דברים חדשים,״ אמרתי לה.
״זה מוזר כי זו בדרך כלל הסיבה שאנשים מציגים כדי לעזוב את המקום הזה, לא כדי להגיע אליו״.