את מרבית הדרך העברנו בשתיקה שלא הייתה מביכה בשום אופן שהוא מהסיבה הפשוטה שהיא הייתה שתיקה נדרשת מצד שנינו.
גרייס נעצרה בפסגת ההר והתיישבה על קצה הצוק בזמן שתצפתה על הנוף עוצר הנשימה שנשקף אלינו.
התיישבתי לידה והאני הפנימי מחא במחיאות כפיים סוערות לאני האנטי חברתי הפוחד מגבהים.
בהחלט לא צעד אופייני.
״אז מה קרה ... בבית ספר.. את יודעת... אם מותר לי לשאול״, שאלתי בגמגום, רגע, שאלתי משהו, האם ברגע זה יזמתי שיחה? האני הפנימי השתולל לנוכח הצעד הזה.
״שום דבר לא קרה, היינו בטיול הזה וגילית שרמת האכפתיות של חברות שלי כלפיי שואפת לאפס, ציפיתי מהן להיות שם בשבילי, להבין את המצב שלי ולא להמשיך בשיחות שטחיות כשאני מנסה בכוח לעצור את הדמעות, לחפש אותי כשאני נעדרת ופשוט להיות שם, כתף תומכת.
במקום לספר להן מה אני מרגישה המשכתי כרגיל ועכשיו הן חושבות שהכל כרגיל ואני? אני בכלל לא יכולה להסתכל להן בעיניים״.
הנהנתי בהבנה, הייתי מופתע מכך שגרייה שמרה משהו לעצמה, מאופן הדיבור שלה ושיתוף היתר שלה לא הסקתי שזו תהיה אחת הבעיות.
״בדרך כלל אני לא משתפת כל כך,״ היא אמרה כאילו קראה את מחשבותיי, אז אני מניח שזו סתם הייתה פריקה של מחשבות שהעיקו עלייה במשך כל כך הרבה זמן, היא שחררה צחוק מאולץ והמשיכה, ״אני יודעת שזה לא הרושם שהשארתי אבל לפעמים אני יודעת שלאנשים לא אכפת ממה שיש לי לומר, אז למה להתאמץ ולומר בכל זאת? אתה מבין ?״ אני לא חושב שהיא ידעה עד כמה אני באמת מבין.
היא קמה בתנועה פתאומית והמשיכה ללכת.
עקבתי אחריה בזריזות וכשהדבקתי את הפער תפסתי במפרק כף היד שלה, מחווה רומנטית שכזו שהסתיימה בכך שהיא הסתובבה אליי בעיניים פעורות ובסופו של דבר הבינה שהמטרה של המחווה הייתה בעצם להסתכל בשעון שלה.
המתח בעינייה נמוג, ״כבר 2״, היא אמרה בהפתעה.
״אני חייב להיות בעבודה״, אמרתי, ״ אנחנו חייבים להזדרז.״
״את בסדר?״ שאלתי כשהסתובבתי וראיתי את גרייס על הרצפה בתנוחה מוזרה.
״כן זה בסדר, אני רגילה לנפילות״, היא אמרה ואני חושב שזיהיתי כעס בקולה.
אני לא ממש בטוח מה נכנס בי באותו הרגע אבל לא הרגשתי כמו עצמי, רצתי אליה ועטפתי אותה בידיי, הרמתי אותה ורצתי כשהיא עטופה בין שתי זרועותיי
היא הסתכלה אליי במבט מבולבל וגבה מורמת שאחריה הגיע צחוק משוחרר.
עצרתי את הריצה ומשכתי בכתפיי, ״אין לנו זמן״, אמרתי בנימה מסבירה.
״אני יכולה ללכת לבד״, היא אמרה מחוייכת כאשר אני נאבקה באחיזה שלי עם רגליה.
עזבתי אותה בפתאומיות והיא צעקה ונאחזה בצוואר שלי כדי לא ליפול, כשהיא שמה לב לכך שהיא עדיין אוחזת בצווארי בזמן שהיא עומדת יציבה על הקרקע היא השפילה את מבטה ועזבה אותי כשהיא עדיין מצחקקת לעצמה.
הצחוק שלה היה מדבק ומצאתי את עצמי מצחקק ביחד איתה.
תחנת הרכבת הייתה עמוסה כשהגענו אליה, לא כמו בזמן שהגעתי לכאן.
עמדתי לצידה של גרייס והסתכלנו בלוח הרכבות מחפשים את הרכבת שלי כשגרייס מחפשת את שלה.
״הנה היא״, היא אמרה והצביעה על הרכבת השלישית ברשימה.
״זה ממש עוד כמה דקות״, ציינתי.
היא הפנתה את מבטה אליי ווחבקה אותי כשהיא עומדת על קצות אצבעותייה, ״תודה״, היא לחשה.
התנתקנו מהר וכל אחד פנה לדרכו, אני לעבודה וגרייס לביתה.
העפתי מבט אחרון לעברה ורצתי אל הרכבת שלי.
YOU ARE READING
בלי כיוון
Teen Fictionנמאס לי, שנאתי את העיר הזאת, את האנשים האלה ויותר מכל, את השגרה הזאת. שינוי היה הדבר שרציתי יותר מכל.
