אחרי הכל, ובכל הכוונה היא לארוחת הבוקר הטעימה שהוכנה על ידי לא אחר מאשר הארי, עם מילות החוכמה של נייל - 'אני לא יורד למטה, מה אם זה רוצח מדמם, אחי', לואי סוף סוף החליט לבדוק מי החליט לחנות את המכונית שלו על הכביש השליו שלהם; אז עם דילוג קטן בצעדיו, הוא עשה את דרכו למטה במדרגות, יוצא מהדלת הראשית של הביניין של הדירה.
מושך את הכובע השחור של הג'קט שלו מעל ראשו, הוא הלך לאט לכיוון המכונית האדומה כשעיניו לקחו פנימה כל פגם בכלי הרכב, שריטות קטנות על כל עבודת הצבע ומעט חלודה פה ושם. הוא הקדיר את פניו, שם לב לדמות האדם בפנים.
כמובן, זה לא היה נראה יוצא דופן כמו שזה היה שמישהו החנו שם את הרכב שלו; אבל לפני הכל, החלל הספציפי היה החנייה של לואי, ובנוסף לכך, אף אחד אף פעם לא נסע ברחוב שלהם. זה היה שקט ושליו, בדיוק כמו שהם אהבו את זה.
אז הוא לקח את כל האומץ שלו, ובזהירות הרים את ידו כדי לדפוק על חלון הרכב פעמיים עם אגרופו. הדמות נעה לפני שהחלון התגלגל מטה.
"מה?"
"אה- אדוני, מצטער להפריע, אבל, אה," לואי גימגם, לוקח פנימה את מבטו. זה היה בבירור בוגר מבוגר יותר, סביב הגילאים ארבעים או חמישים. הוא נראה מוזר, לא חברי, למרות זאת היה משהו בעיניו, הירוק החד שבהה בו. "זאת בעצם החנייה שלי, אז..."
"אז?" האיש נהם, ולואי צעד מעט אחורה, מרגיש באופן מוזר מלא פחד.
"אז, אני, אמ, תהיתי, אם זה אפשרי שתזיז את הרכב שלך?" לואי צייץ החוצה. "בבקשה?"
"מה לגבי לא, הא?" האיש שרק מחוץ לשיניו, הסיגריה בין שפתיו מתנדנדת בצורה מסוכנת, מה שגורם ללואי לצעוד צעד אחד אחורה שוב, עיניו במקצת ואז הוא ירק על המדרכה. "תראה ילד, תסתלק."
"זאת החנייה שלי," לואי התעקש, מצמצם את עיניו.
"תסתלק!"
אז לואי הסתלק, חזרה לדירה שלהם, מפחד מזר לא מוכר. הוא דחף את הדלת שתיפתח, תולה את מעילו על המתלה, ונכנס לתוך הסלון, איפה שעוד הפתעה הייתה קרובה.
הוא פגש את עיניו של הארי, גדולות כרגיל, והארי מצמץ כמה פעמים, מתקן חיוך קטן על שפתיו. "בסדר?"
"בסדר," לואי הנהן, הולך לספה, והתקרב להארי עם מותנו, דוחף אותו לזוז הצידה כדי שהוא יוכל לשבת בנוחות לצידו.
"אז מי האיש הזה? הוא עזב?" הארי לחש, צופה כשידו של לואי שפשפה בעדינות את ברכו, מצייר דפוסים חסרי מטרה על החומר של הג'ינס השחור.
"לא," לואי השיב בכנות, מושך בכתפיו, וחיוכו של הארי השתנה. "לא יודע מי זה. הוא רק ירק על המדרכה ואמר לי להסתלק."
עיניו של הארי נפתחו לרווחה, בצורה די קומית, לואי היה צוחק אבל הוא לא היה במצב רוח לצחוק, וזה בהחלט לא היה הזמן הנכון, כשהוא בהה בהבעת הפנים החרדה של הארי. "איך הוא נראה?"
YOU ARE READING
Solitude-hebrew
Fanfiction\\ הוא לא ידע שלואי היה שם. לואי לא היה בטוח למה הוא היה שם. אבל מה הוא יכל לעשות, כשהוא ראה את הילד חסר הבית השבור בסמטה החשוכה?\\ --- אז אני מתרגמת את solitude לעברית באישור הכותבת זה פאנפיק מדהים על לארי והכותבת חמודה ממש ומוכשרת ואני מקווה ממש ש...
