לואי צבט את גשר אפו עם שתי אצבעותיו, גבותיו התקמטו בהקדרת פנים קטנה, ידו השנייה מחזיקה את הפלאפון הנייד לחוץ הדוק כנגד אוזנו. כי מה בידיוק אתה עושה בתחנה כמו זאת?
הוא היה אדם די חכם - ובדרך כלל היה העצמו העקשן, הוא בדרך כלל היה רוצה להימנע מתחנות כמו זאת. זאת לא הייתה לגמרי אשמתו שרגליו הובילו אותו ועיניו נחתו על בן אדם לא מוכר.
בני אדם נוטים לעזור לבני אדם.
"-לא חבר, הוא רק יושב... כן, כמו שאמרתי! רק ג'קט, רזה אחד כפי שהוא- כן, נייל!" הילד יילל לתוך הפלאפון, מגלגל את עיניו כשהוא שמע את המילה השקטה 'הומלס' נהגית מהפלאפון כשהוא דשדש ברגליו בחוסר נוחות. "תאסוף אותי, מה שתגיד - רק תעשה משהו."
עם אנחה קטנה שנמלטת משפתיו, הוא כיבה את המכשיר אחרי שחברו הטוב ביותר הבטיח לו שהוא אכן יגיע במהירות האפשרית. מחליק את הפלאפון לחום של הכיס, העיניים שלו שוב הבהבו למעלה, עוצר על הדמות הרועדת. זה חייב להיות בן. בן, בגלל הדמות הרזה, קו הלסת, המראה הסבוך של שיער נופל על מצחו, והעיניים הירוקות, לא מודע לכניעה.
ברור - הוא לא ידע שלואי שם. לואי לא היה בטוח לגמרי למה הוא היה שם.
אבל משהו לגבי הילד הזר הזה גרם לראשו להסתובב, מכיוון שהילד הזה היה נער שישב בחוץ ברחוב הקר באחד בבוקר לבדו מכורבל לכדור קטן שום דבר חוץ מג'קט על כתפיו.
זה כנראה החוסר בבגדים חמים שגרם ללואי להתכווץ באכפתיות לבחור, והוא לאט עשה את דרכו לכיוון הכדור המכורבל שרעד, מחליק על הרגליים של עצמו כשהוא הגיע קרוב יותר. כשהוא סוף סוף הגיע לעצור ממולו הוא הסתכל מטה, לא בטוח מה לעשות. אז, עוקב אחרי האינסטינקטים הטבעיים שלו - הוא דחף קלות את רגלו המכוסה.
"תסלח לי?" הוא דיבר בכבדות, קולו רועד מעט, לא בטוח איך הילד יגיב.
הוא צעד אחורה טיפה כשהוא ראה את הראש המתולתל מורם, עיניים ירוקות בוהקות פוגשות את שלו, גורם לתקלה בנשימתו.
"מה?" קול עמוק השיב בלחישה מפוחדת, גורם ללואי להירתע. לא בגלל שהוא פחד אלא כי הוא מדבר עם הומלס פוטנציאלי (כאילו שלואי לא בטוח שהוא הומלס-הערת מתרגמת) בחוץ בחושך, באמצע הלילה, והילד נשמע גס ומפחיד. הוא לא היה, ברור, עם המראה החמוד של תלתלים ועיניים ירוקות ולחיים ורודות, אבל הקול העמוק שלו אמר הרבה עליו. תתרחק, זה אמר.
"ארמ," לואי התחיל, לא בטוח מה להגיד, מנסה ללקט את מחשבותיו, כשהוא הרגיש את עיני האזמרגד של הילד עליו. הוא תחב את ידו לתוך כיסי הג'קט שלו, צועד מרגל אחת לשנייה. "אני תהיתי אם אתה בסדר?" הוא הקדיר את פניו. "אתה לא נראה בסדר, אני מתכוון אתה נראה די קפוא, ואה, בודד-"
"לואי? לואי, אתה כאן?"
לואי הסתובב, רק כדי למצוא ילד בלונדיני עומד נשען כנגד קיר הלבנים, מנסה להסדיר את נשימתו. "הו תודה לאל,"
"קדימה, לואי. זה לא בטוח. העיר מלאה בשודדים ואנשים מסוכנים אז אני אומר לך - כנס למכונית, מהר, כי אני קופא כאן בחוץ-" העיניים הנרעשות שלו נעצרו על הילד המתולתל שעדיין יושב למטה, צופה בסצנה המתפתחת עם עיניים פתוחות. "הו, שלום, מי אתה?"
לואי הסתובב חזרה להסתכל על הילד היושב, שפגש את עיניו מיד.
"אני לא רוצה לעזוב אותו," הוא מלמל לנייל, עיניו סרקו את האדמה המלוכלכת שהוא עמד עליה.
נייל הקדיר את פניו. "מי זה?"
"איך אני אמור לדעת?" לואי יילל, מעיף מבט על הילד שמשך את שולי הג'קט שלו, עיניו נורו כלפי מעלה.
"למה אתה כאן? מי אתה?" הילד לפתע שאל, אחרי דקות ארוכות של דממה, מופרע על ידי הצמרמורת של נייל וצריכת האוויר המהירה של לואי.
לואי הסתכל על נייל, עיניו טוענות ומתחננות רק שיגיד משהו-
"נייל. אני נייל," הוא הזכיר לעצמו, ואז ללואי. "וזה לואי."
הילד מלמל משהו, מסכל למטה על האדמה, מכריח את התלתלים שלו לכסות את המצח שלו לגמרי. חוסם לגמרי את טווח הראייה שלו.
"אתה קופא," לואי הצהיר,עיניו עדיין ממוקדות על הילד.
"אני לא," הילד הניד בראשו. "אני לא קופא. אני בסדר. אני רגיל לזה. אבל אתם לא, אז לכו הבית, או משהו, כן?"
לואי הסתובב לנייל, עיניו לגמרי מבקשות ממנו שיגיד משהו, אבל נייל רק הניד בראשו. "שמעת אותו לואי. קדימה, אנחנו חייבים ללכת הביתה,"
ואז לואי עקב אחרי נייל מחוץ לסמטה הקטנה, מסתכל אחורה על המתולתל המכורבל שנשען כנגד הקיר, רועד, עוטף את הג'קט הדוק יותר מסביב לעצמו.
YOU ARE READING
Solitude-hebrew
Fanfiction\\ הוא לא ידע שלואי היה שם. לואי לא היה בטוח למה הוא היה שם. אבל מה הוא יכל לעשות, כשהוא ראה את הילד חסר הבית השבור בסמטה החשוכה?\\ --- אז אני מתרגמת את solitude לעברית באישור הכותבת זה פאנפיק מדהים על לארי והכותבת חמודה ממש ומוכשרת ואני מקווה ממש ש...
