מי אני???

פרק עשרים ותשע

התעוררתי מחייכת במיטה שלי אחרי כל מה שקרה בלילה שעבר.התישבתי במיטה וראיתי שהווילונות פתוחים ומאפשרים לאור חורפי להיכנס אבל הפעם הקור לא הציק לי.הלכתי למקלחת ולפני שהתקלחתי סרקתי את עצמי במראה.

הייתי לבושה בשמלה הכחולה ושערי היה פרוע וסתור מהרכיבה.הורדתי את השמלה הכחולה וזרקתי אותה על הרצפה.עמדתי מתחת לזרם המים החמימים כששמעתי צעדים וקולות מתוך החדר שלי.בטח מרי חשבתי ונשארתי במים עוד שעה,מתענגת על הנעימות והרוגע שהשרו עליי,מוחקים את אתמול לגמרי.

חוץ מהנשיקה.

קללה חרישית נפלטה מפי כשמים קרים התחילו לזרום בברזים.לבשתי שמלה סגולה עבה שהייתה מונחת על כיור השיש הענקי.יצאתי מהחדר וראיתי את אמא שלי עומדת בחדרי ליד החלון,ידייה שלובות והיא מביטה בי בכעס.

"לאן נעלמת אתמול בערב?"קולה התגבר בין מילה למילה.

"ליער."עניתי.לא ידעתי אם יהיה טוב להזכיר את לטיין בגלל שהוא לא בן מלוכה ופחדתי שיענישו אותו.ההבנה היכתה בי לפתע...אף פעם לא נוכל להיות יחד.

לעולם.

"ליער?מה עשית שם?ולמה?"

"הלכתי לשם כי כל הארמון מלא באורחים חטטנים ששופטים חיצוניות!"ישבתי על המיטה נאבקת בדמעות.

"אין לך על מה לבכות..."קולה התרכך והיא התישבה לידי בשביל לנחם אותי.קמתי מהמיטה ולבשתי זוג מגפי עור שחורות.

"יש לי על הרבה מה לבכות."אמרתי בקרירות ולבשתי מעיל."אבל אני לא יבכה לידך."ידעתי שאני לא אמורה לומר את זה אבל היא כל החיים שלי לא הייתה לידי ועד שהיא לידי רק הנשף חשוב לה.

חשבתי ללכת אל לטיין אבל אני לא ממש יודעת איפה הוא גר ומי אמר שהוא יהיה אצל רנבין.

בחרתי ללכת במקום לליאה.שאלתי משרתים איפה היא גרה והם הובילו אותי למסדרון גדול בעל המון דלדות.הם הובילו אותי לאחת מהדלתות והלכו.

עמדתי מול הדלת.

שאפתי אוויר.

נקשתי.

הדלת נפתחה וליאה עמדה שם.המראה שלה היה רגיל.פיג'מה שהראתה שקמה לא מזמן וחיוך קורן ומחמם.רצתי עם דמעות בעיינים אל בין זרועותיה המושטות.

"אמא..."התייפחתי למרות שאני יודעת שהיא לא אמא שלי,אבל זה מה שהיא הייתה בישבילי מאז ומעולם.

"מה קרה יקירה?"המשכתי לבכות וכשנרגעתי סיפרתי לה הכל כולל הנשיקה וכולל הריב שלי ושל אימי היום בבוקר.

"נסיכה קטנה שלי..."היא ליטפה את ראשי וכשעשתה זאת היה בזה דבר מנחם.

"אני לא רוצה לגור פה יותר...אני רוצה לחזור."אפילו באוזניים שלי שמעתי את הילדה הקטנה.