מי אני???

פרק עשרים ושתיים

כשנכנסתי לחדר שלי בערב מרי הייתה שם וסידרה,כרגיל,אבל כשראתה אותי-אחרי שהורדתי את הגלימה,שטנייה הביאה לי בישביל להתכסות מכל העלים,היא החניקה צחוק והתקדמה להוציא לי עלים מהשיער.

"את יכולה לצחוק."אמרתי לה והיא גלגלה את העיניים בתגובה.

נכנסתי להתרחץ וכשהסתכלתי על תחתית האמבטיה התחלתי לצחוק.הכל היה מלא בעלים.

יצאתי והתלבשתי לארוחת הערב וכשנכנסתי לחדר האוכל אמא שלי ישר תפסה לי ביד ושאלה אם אני בסדר.

"כן אמא אני בסדר,את לא צריכה לדאוג."אמרתי וחיבקתי אותה.היא נאנחה והתישבה במקום שלה ואני במקום שלי.התחלנו לאכול ובאמצע האוכל הנחתי את המזלג ושאלתי שאלה שרציתי לשאול כל היום."למה כולם פחדו מ...איך קוראים לו?...דינגל משהו....מהסוס."אמרתי אחרי שהבנתי שאני סתם מותחת את השאלה.אמא שלי הניחה את המזלג גם והסתכלה על הצלחת שלה שמשום מה ענינה אותה יותר מהשאלה שלי.

"שם הסוס הוא דינגול וכולם פחדו ממנו משום שהוא לא מגיב טוב עם זרים"אמרה עדיין מביטה בצלחת"וגם..."היא השתתקה,כנראה התחרטה על זה שהוציאה מה שהיא באה לומר.

"וגם מה?אמא?אני חייבת תשובות אני כבר לא יודעת מי אני יותר!"אמרתי בקול רם.היא סוף סוף הרימה את המבט מהצלחת וראיתי דמעות טלויות לה על הריסים.היא קמה מהכסא ויצאה בהליכה מהירה מהחדר.

---------------------------------------------------------------------------------------------

נכנסתי לחדר שלי בטריקת דלת רועשת במיוחד ונשכבתי על המיטה,תומנת את ראשי בכריות.הרגשתי יד מלטפת אותי,הרמתי את הראש וראיתי את מרי."את צריכה להפסיק להיות לידי 24/7"אמרתי בחיוך ופיניתי לה מקום לשבת.

"את לא כמו כל שאר בני האצולה"אמרה והמשיכה ללטף לי את השיער בצורה שמנחמים ילדה קטנה.כנראה שזה מה שאני.

ילדה קטנה.

"מה הכוונה?"שאלתי אותה והתיישבתי.

"שאר בני האצולה,חוץ מאמך כמובן,"אמרה וחיכה"את והיא תמיד נוהגות בשוויון כלפי כולם.משרתים,נתינים,חיות כולם בלי יוצא מהכלל.אתן טובות לב.וגם אביך היה כזה."כשאמרה זאת העיניים שלה נדדו רחוק רחוק.

הבטתי בה מוקסמת מהנאמנות שלה.כשהיא קלטה את המבט שלי הגוונים האפורים בשיער שלה הפכו בלונדינים חווירים באור הנרות.אין מנורות בארץ או המימד הזה.

סיפרתי למרי מה קרה בארוחת הערב.היא באה לענות לי תשובה אבל תיקטוקים בדלת הפריעו לה.היא קמה לפתוח וכשפתחה את הדלת אימי עמדה שם.

"קלריסה,אפשר לדבר איתך?"שאלה בקול צרוד שהראה שבכתה.הנהנתי ומרי יצאה,קדה קידה ויצאה מהחדר.

אמא שלי התקרבה למיטה אבל לא התיישבה.קמתי ממצב השכיבה והתיישבתי בקצה המיטה כך שהרגליים שלי היו על הרצפה.

"סליחה שגרמתי לך לבכות."אמרתי והסתכלתי על כפות ידי שנחו על ירכי.הרגשתי את המשקל שלה על המזרון לידי וראיתי את היד שלה נוגעת בשלי.

"זו לא את שגרמת לי לבכות.זה היה אבא שלך שגרם לי לבכות.ולא בפעם הראשונה..."

"מה הכוונה?נמאס לי כבר שכולם מדברים אלי בחידות!אי אפשר לדבר ברור?"הבטתי באמא שלי שהורידה ראש לרצפה ונראתה כמוני כמו לפני שנייה.

באותו הרגע שהמוח הבין את מה שאמרתי כרעתי על הברכיים מול אמא שלי ושמתי את הראש על הברכיים שלה.

"אני יודעת ששום דבר לא ברור לך..."אמרה בהתנצלות וליטפה את ראשי"לכן באתי לפה...להסביר לך."

הבטתי בה המומה"באמת?סוף סוף?!"התרוממתי והתיישבתי לידה מביטה בפנים שלה בשקיקה.

"הסוס,דינגול,היה של אביך ומאז שהוא מת..."קטעתי אותה.

"הסוס חיי 17 שנים?!"

"כן,אפילו יותר.את בעצמך אמרת שזה מימד מוזר,ועכשיו די להפריע"אמרה בקול מבודח ואחרי שנייה חזרה להיות רצינית."כל מי שרק התקרב אליו הוא היה,ועדיין,מתקיף אותו.כולם שאלו אותי למה אני לא הורגת אותו"עברה לי צמרמורת בגוף כשחשבתי על לראות את הסוס היפיפה הזה חסר חיים וראיתי שגם לאימי עברה צמרמורת"או שמה אותו בכלוב נפרד...אבל פשוט לא יכלתי לראות אותו לבד בלי אף אחד,אז השארתי אותו יחד עם שאר הסוסים המלכותיים.אבל לא רק בגלל זה עשיתי זאת.נזכרתי בשיחה שנהלתי פעם עם אביך בזמן שרכבנו.הוא אמר שהסוס הזה הוא בן לוויה לכל החיים ושהוא סומך עליו בחייו...פשוט...לא יכלתי להרוג אותו."אמרה והשתתקה."מה שמדהים שאפילו לפני מות אביך היה נוהם עלי אבל כשהייתי בהריון איתך היה שותק ומתבונן בי.וכשאמרו לי מה קרה היום פחדתי שפגע בך."

"הוא לא עשה לי כלום"הרגעתי אותה"הוא רק הביט בי במבט בוחן."

היא הנהנה"כמו שהביט בי כשהייתי בהריון."

היא הביטה בי לפתע במבט מוזר."מעניין אם...."

"מעניין אם מה?''היא נעמדה והתבוננה בי.

מחר אני רוצה שנלך יחד לאורוות של דינגול."היא אמרה בהחלטיות כאילו לפני שנייה היא לא נאמה כמה מסוכן הוא.

"ומה נעשה שם?"שאלתי.

"נרכב עליו...יותר נכון את תרכבי עליו."