קולות מלחמה

פרק 8

.יהל.

פקחתי את עיניי, הושטתי את ידי לפלאפון לבדוק מה השעה ונחרדתי לגלות שהשעה שתיים בצהריים.

לא עבדתי היום וגם לא הצלחתי להירדם אתמול בלילה אחרי השיחה עם נבו אז הייתי סלחנית לעצמי על השעה בה התעוררתי.

התמתחתי והכרחתי את עצמי לקום כי הייתי קצת תשושה ויכולתי להישאר במיטה עוד זמן רב.

כל הלילה אתמול לא הפסקתי לחשוב על השיחה עם נבו והייתי מוצפת רגשות מכל הסיטואציה.

השיחה הייתה נעימה וזורמת אך היה לי מוזר שניהלנו אותה כמו שני מכרים ולא כמו זוג אוהבים.

הייתי בטוחה שנבו כבר לא מרגיש אליי כלום אחרי כל מה שעשיתי לו אך הרגשות שלי אליו לא נעלמו אף פעם.

הלכתי ישר למטבח להכין לי קפה ובזמן שהדלקתי את הקומקום ראיתי שעופרי שלחה לי הודעה ״מה איתך?? איך את?״.

חייכתי כי שמחתי שהיא נכנסה בחזרה לחיי ועניתי לה ״דיברנו״.
עשר שניות לאחר מכן הפלאפון שלי צלצל והשם של עופרי הופיע.

עניתי ״היי, מה קורה?״.

את עופרי לא עניינו נימוסים כי ישר צווחה ״אני לא מאמינה שדיברתםםםם״.

גיחכתי ״בואי, זה לא שנחזור להיות ביחד או משהו.. סתם הכל היה מוזר מידי והיינו חייבים לשבור את הקרח״.

״איך היה אבל?״. היא שאלה בזהירות ואני עניתי תוך כדי ששפכתי את המים הרותחים לתוך הכוס ״אני עדיין לא מעכלת שהוא פה. מרגיש לי כאילו חלמתי את זה. היה בסדר אבל קצת מוזר״.

״מוזר מאיזו בחינה?״.

״כי לא חשבתי ששיחה כזאת תתקיים אי פעם. הייתי בטוחה שלא אראה יותר את נבו בחיים״
אמרתי והוצאתי את החלב מהמקרר.

עופרי צחקה ״גם אני חשבתי שלא אראה אותך יותר בחיים״.

זה היה נכון. ביממה האחרונה קרו הרבה דברים שלא חשבתי שאי פעם יקרו והנה החיים מפתיעים.

״טוב, תעדכני אם יש משהו חדש״ עופרי אמרה ואני צחקתי ״סגור״.

לקחתי את כוס הקפה שהספקתי להכין בזמן שעופרי דיברה איתי והלכתי לסלון.
התיישבתי על הספה הנוחה שההורים של שיר נתנו לנו במתנה והדלקתי את הטלוויזיה כי היממה האחרונה כמעט גרמה לי לשכוח שהארץ בוערת והייתי חייבת לדעת מה חדש.

אהבתי את השקט בצפון אך היה לי קשה להיות מנותקת מהמצב בארץ. לא הייתי אוהדת חדשות אך בסבב הלחימה הזה הייתי יותר בעניינים.
גם בגלל שמתן נלחם בעזה וגם בגלל שהרגשתי חובה מסוימת להתחבר לעם שלי ולכאוב את כאבו.