קולות מלחמה

פרק 37

.שיר.

ממש לא ציפיתי שכך היום ייגמר.

הבוקר התחיל בדאגה למתן- כמעט כמו בכל בוקר.

עברתי על כל השיחות שלנו יחד ובכיתי כמו תינוקת.
לא יכולתי שלא לחשוב על לאבד אותו והלב שלי כאב כמו שלא כאב בחיים.

אחרי זה התיישבתי בסלון וראיתי חדשות שרק הדאיגו אותי יותר ולקראת הצהריים עופרי מצאה אותי שוכבת על השטיח ובוהה בתקרה.

״את צריכה לעשות עם עצמך משהו״ היא הכריזה והניחה על השולחן שקיות מהמכולת של המושב.

״אני עושה״ מלמלתי והמשכתי לבהות בלכלוך בתקרה שהתלבטתי אם הוא יתוש שהרגנו פעם או סתם איזה לכלוך.

״יהל ונבו נסעו כבר?״ עופרי התעלמה ממני ואני הנהנתי ״בדרכם לצימר״.

עופרי התיישבה לידי על והניחה את ראשה על השטיח כך שהיה ליד הראש שלי ״אז מה אנחנו עושות?״.

״זה יתוש מת או לכלוך?״ שאלתי אותה והצבעתי על המקום בו בהיתי בתקרה.

עופרי חיכתה כמה שניות ולאחר מכן אמרה ״נראה כמו יתוש..״.

שכבנו בשקט על השטיח עוד כמה דקות עד שפלטתי ״אני מרגישה שאני עומדת לאבד את זה. לא יכולה עם הדאגה הזאת יותר״.

עופרי סובבה את ראשה אליי ״אני יודעת. מותר לך להרגיש ככה. אני לא יכולה לחשוב בכלל מה את עוברת.. אבל את חייבת להעסיק את עצמך בשביל מתן. איך את חושבת שהוא מרגיש שהוא גם נלחם וגם יודע שאת במצב לא טוב? את צריכה להיות כמה שיותר חזקה בשבילו״.

ידעתי שהיא צודקת אבל היה לי קשה לבצע.

״כל התקופה האחרונה עם הלהקה המצפון הרג אותי שאני נהנית בזמן שהוא נלחם. אני לא יכולה להתנהג כאילו הכל כרגיל בזמן שמתן עובר דברים שלא יכולה בכלל לחשוב עליהם״.

״חושבת שמעדיף שתהני ולא תהיי בחרדות״.

״ברור שזה מה שהוא מעדיף״ אמרתי בוודאות כי הכרתי את מתן.

ידעתי שזה מה שמעדיף.
כל פעם שדיברתי איתו מאז שנכנס לעזה אמר לי להיות חזקה ולא לחשוב את התרחישים הגרועים מכל.

כאילו אני יכולה לחשוב על משהו אחר.

יש לילות שאני חולמת את הדפיקה בדלת בממשיות שאפילו לא מצליחה להתעורר מרוב שזה נראה לי אמיתי.

כל יום אני מחליפה את הציפה של הכרית מרוב הדמעות שהיא סופגת בלילה.

בבקרים השתדלתי שלא להיכנס למחשבות הרעות יותר מידי וניסיתי להתנהג כאילו הכל כרגיל אך בלילה כל המחשבות והסרטים היו מציפים אותי.