WEIRD; MinSung [מתורגם]

|| 4 ||

היו תקופות כאלה, הרבה פעמים בעצם שבהן היונג'ין שאל את עצמו מדוע הוא חבר הכי טוב של מינהו במשך תשע שנים. זה יכול להיחשב כצורה של עבודה בהתנדבות, לא?
זו הייתה ממש עבודת פרך שלא שולמה.

כשחושבים על זה, מינהו היה מבוגר מהיונג'ין, ומכולם באמת, אבל עדיין הצליח להתנהג כילד הרבה יותר מג'ונגין וסונגמין ביחד, וזה היה הרבה.
ג'ונגין היה באמת ילד וסונגמין היה בן שבע עשרה.
אפילו לא עשרים.

מינהו תמיד היה עקשן באופן טבעי עד כדי כך שרוב הזמן היונג'ין נאלץ פשוט להפסיק עם כל ויכוח שהם מנהלים, כי רק לעיתים רחוקות הייתה דרך למצוא פתרון לדברים הקטנים ביותר.
זה היה מעייף לנסות ולדון עם מינהו.

"היונג'ין ברור שאתה לא מבין את זה! תחשוב על כל האיזון שלנו כשותפים לדירה. היינו שלושתנו כאן מאז לנצח. בנוסף אתה מסכים לזה רק כי סונגמין רוצה שתעשה זאת." מינהו כמעט צעק לחברו הטוב ביותר.

כמה שמינהו אהב את החבר הכי טוב שלו (רק בתור חבר כמובן) הוא באמת שקל אם לחנוק אותו למוות עם הסדינים הוורודים של מיטתו היה רעיון טוב או לא היה רעיון טוב.

כי כמה ילדותי זה אולי נשמע, העסקה הגדולה הייתה לגבי האן ג'יסונג (שוב).
החבר הכי טוב של סונגמין התכוון לגור איתם וזה לא היה בסדר, בשום צורה.

ברור שכולם ידעו שהוא לא ממש אוהב את הנער הבלונדיני עם הטעם המוזר בבגדים, אז למה בכלל היונג'ין הציע משהו כל כך חסר היגיון? הוא בחן את מזלו על זה.

"מינהו תפסיק להיות כל כך דרמטי. אתה יודע שזה לא קשור לסונגמין ולא לך."

"אני שואל אותך ומודיע לך כי גם אתה גר כאן. אז," הצעיר קם מהמקום שבו ישב על מיטתו של מינהו, אם כי לא הסתכל לתוך עיניו הכהות של המבוגר שכבר ידע שהכילו רגש מתחנן.

מינהו היה אמור להיות המבוגר והבוגר, לא? היונג'ין חזר על כך לעצמו.

"ידעתי שמשהו כזה יתרחש במוקדם או במאוחר, אז מה אני אמור לעשות? אה? פשוט לקבל את הבחור המוזר לבית שלנו?"

"אתה יודע שאין לי חיבה אליו." מינהו קימר את גבותיו בצורה מתוסכלת.

הצעיר ניסה לא להגיב יותר מדי לדבריו של מינהו, אולי בגלל שתחושת האשמה שהוא חש כבר לא הייתה נעימה.

למרות שבאותו זמן הוא ידע שג'יסונג בעצם צריך מקום לינה ולהישאר איתם, לפחות עד שימצא פתרון טוב יותר, זו האפשרות הטובה ביותר שלו.
ג'יסונג היה גם חבר שלו.

"ובכן בקשר לזה," היונג'ין התחיל לא בטוח.

"הדבר היחיד שאני הולך להגיד הוא שאני יודע בעצמי שאתה לא מסתדר טוב עם ג'יסונג."

"טוב, כולם יודעים. אבל הוא צריך מקום לנקות את דעתו קצת, והוא גם צריך את סונגמין, בעצם." היונג'ין השאיר את המשפט תלוי שם בידיעה שלא משנה כמה הוא ניסה להסביר דברים לחברו הטוב ביותר, הוא לא מתכוון להקשיב.

זה גם לא היה המקום שלו לומר את הבעיה של ג'יסונג לאף אחד באמת.

בפעם המי יודע כמה המבוגר נאנח בעצבנות.

"ג'יסונג לא כל כך גרוע, לא היית שוקל את זה לפחות?" הוא ניסה למצוא את הסיבה האחרת למרות שידע שזה הולך להיות קשה.

"לא שמעת איך הוא דיבר אליי קודם? זה הדדי, השנאה, כלומר." מינהו נעץ מבט זועם בדלת כאילו ניסה לנעוץ מבט ישיר אל הנער שנשאר על הספה בסלון שלהם.

"אוי בחייך מינהו. שונא זו מילה חזקה, אתה לא שונא אותו." המבוגר לא ענה על זה.

"רק תחשוב על זה ונוכל לדבר עם סונגמין מחר, בסדר?" מינהו נראה משהו בין כועס לנבגד.

"כן, בכל מקרה איפה הוא נמצא?" הוא שאל.

"הוא מדבר בחדר השני עם ג'יסונג."

"על זה?" מינהו שאל כשהוא מלווה בידו ברחבי החדר כדי להגזים בסידור המוצע.

היונג'ין הניד בראשו, לא בטוח איך לענות. שוב זה לא היה המקום שלו לקשקש על חייו של ג'יסונג.

"אני אלך לבדוק אותם עכשיו, לילה טוב מינהו." מינהו הנהן, אפילו לא במצב רוח לענות.

ברגע שהיונג'ין יצא מחדרו, המבוגר פשוט בילה זמן מה בהסתכלות על התקרה בניסיון להשלים עם זה. זה היה עד שהוא הוטרד משתי דפיקות קלות על דלת חדר השינה שלו.

למורת רוחו של מינהו, הוא ידע טוב יותר מאשר להתעלם מכך בידיעה מה שלום השותפים לדירה, אז הוא קם בעצלתיים ופתח את הדלת.

המראה המופיע לנגד עיניו די מאכזב בלשון המעטה כשעמד שם האן ג'יסונג. כנראה בלי סיבה מוצדקת, בכלל, לאור העובדה שהנער היה כנראה האדם האחרון שמינהו רצה לראות בכל העולם כרגע.

אפילו פחות מאמא שלו, וזה היה הרבה.

"מה זה?" הוא שאל, הכיל בקושי את הרוגז.

"אני מצטער על הדרך שבה דיברתי איתך קודם לכן, התעצבנתי על משהו אחר. לא התכוונתי לדבר בחזרה בצורה לא פורמלית ולגרום לסצנה." ג'יסונג דיבר, קול קטן, הרבה יותר קטן ממה שהיה קודם לפחות.

"עד כדי כך לפחות אתה יודע." מינהו מלמל חזרה בציניות.

לרגע זה הרים ג'יסונג את מבטו מהמקום שבו היו נעוצות עיניו ברצפה בעקשנות והביט בעיניים של המבוגר יותר. כפי שמינהו יכול היה להבין, הבלונדיני שלפניו היה נסער בבירור עם עיניים נפוחות, לא הרבה, רק מספיק כדי להרגיש שהוא בכה קודם.

ובכל זאת הוא היה סקפטי לגבי דבריו של הצעיר. האופן שבו הוא התנהג רק כמה שעות לפני כן נראה בערך כמו שהמבוגר חשב שהבלונדיני יהיה.

"אתה סולח לי?" הבלונדיני שאל לא בטוח, לא התכוון לעזוב עד שידע שהוא התנצל כמו שצריך. כי כפי שאמר קודם הוא לא התכוון להיות גס רוח, זה היה רגע רע למדי לתקוף אותו, אז הוא הגיב.

מינהו בהה בחוסר אמון בנער שלפניו, מופתע למדי מהבקשה הילדותית. למרות שהוא נשמע די רציני, מה הוא היה? בן חמש?

"כן, כן מה שלא יהיה, רק- לך לישון." הוא נכנע למטרה היחידה להישאר לבד. למרות שהוא הרגיש די מוזר כשהבלונדיני חייך אליו לפני שעזב.

זה הולך להיות רעיון כל כך גרוע, מינהו הרהר שוב לפני שסגר את הדלת בחזרה.