WEIRD; MinSung [מתורגם]

|| 7 ||

כבר עברו שבע דקות מאז שהתחיל מינהו לזרוק כדורי נייר על ג'יסונג, אבל הנער לא זז בכלל. בכנות למה זה היה הכרחי שהברונטי תמיד היה צריך להתמודד עם הרגלי השינה של הבלונדיני?

רק כשהכה ישר במצחו, הנער הישן נע מתרדמתו, פתח את עיניו מספיק כדי ליצור את הרושם שהוא למעשה לא מת.

"אויימתי על ידי סונגמין להעיר אותך, כי כנראה שבגיל שמונה עשרה אתה אפילו לא יכול להרים את התחת שלך לבד. ואני כן מפחד מהילד הזה."
מינהו לעג ברגע שג'יסונג התחיל להתיישב והרכיב את משקפיו.

"תודה על זה. גם טפיחה על הכתף הייתה בסדר גמור." ג'יסונג אמר בעודו מביט הכדורים הנייר הפזורים על כל הספה והרצפה, שומר על חיוך מנומס.

"נועז מצידך להניח שהייתי רוצה לגעת בך." הברונטי מלמל. בהבעה מזועזעת.

"וגם למה החתול שלי ישן לך על הרגליים? חשבתי שהעניין הזה די ברור, אבל כנראה לא מספיק לך." הוא הוסיף במהירות.

"אה?" שאל ג'יסונג פעם נוספת, והסיר את מבטו מהטלפון שלו מכיוון שההודעה שקיבל לפני זמן מה לא בדיוק מה שרצה לראות בבוקר.

מאת: סונגמין💖
'בוקר טוב ג'י ויום הולדת שמח!! השארתי לך ארוחת בוקר במטבח. מינהו יעיר אותך עוד מעט אז תתלבש ותגיד לו להסיע אותך לשם. תודיע לי איך זה הולך אחר כך!'

"אמרתי-" הוא הלך לחזור על עצמו אבל נקטע במהירות.

"אתה מסיע אותי?" ג'יסונג עצר לרגע את הברונטי די מבולבל מהודעת הטקסט שקיבל לפני כחצי שעה.
סונגמין הכיר את הבלונדיני מספיק טוב כדי לדעת בוודאות שיש לו הרגל לבדוק את הטלפון שלו דבר ראשון כשהתעורר, והוא לא טעה.

"מה? לא. על מה אתה מדבר?" מינהו שאל בבלבול.

"סונגמין שלח לי הודעה ואמר שאתה כן. הוא בטח איים עלייך טוב מאוד." ג'יסונג משך בכתפיו לפני שכרע על ברכיו היכן שהמזוודה שלו עדיין הייתה מאז שעבר דירה כדי להביא בגדים ליום שצפוי לו.

"זה לא שאני גורם לחתולים שלך לישון עליי, אגב. הם אכן עייפים אחרי שקפצו בסלון כל הלילה, לא?" ג'יסונג ענה בעצבנות כעבור זמן מה וחש שהברונטי עדיין באותו חדר איתו, אפילו כשהוא פונה עם הגב לשאר הסלון. והוא צדק.

מינהו ששמע אותו לראשונה חשב לשנייה שהבלונדיני שוב מדבר או ממלמל לעצמו כפי שהוא תמיד. אבל הוא בעצם דיבר איתו, הוא הבין, והוא לא נשמע משועשע בשום אופן.

כל אדם נורמלי עכשיו היה מתנצל על התנהגות חיות המחמד שלו, שכן הן היו למעשה תחת 'הורותו'. אבל העניין היה מינהו לא מאוד אהב להתנצל מלכתחילה, או בכלל. או לפחות לא להאן ג'יסונג, אף פעם.

"זה החדר שלהם ופלשת אליו עם הדברים שלך, ועם ובכן, עצמך. תתמודד." הוא לעג בפעם המיליון בזמן הקטן שבילה באותו חדר, או כך לפחות חשב הבלונדיני.

כעת, עבור ג'יסונג ימי הולדת אף פעם לא היו היום המאושר ביותר (מעולם לא היו לו ציפיות גדולות בזמן שבעצם חגג את היום שבו התבגר בשנה רשמית והתקרב בעוד שנה אל המוות), למרות שבאותו בוקר הוא התעורר במצב רוח הגון מספיק שהתכוון לשמור להיום.
כך זה היה לפחות, עד שמינהו דיבר איתו.

ולא, הוא לא היה קטנוני או משהו.
הוא למעשה מצא את העובדה שמינהו העיר אותו מספיק נחמדה גם אם הוא היה קצת גס רוח בזמן שעשה זאת. עכשיו הוא התחרט בכלל ששם את מינהו ואת המילה 'נחמד' באותו משפט.

גם אם ג'יסונג היה די בטוח שמינהו לא ידע שזה יום ההולדת שלו, זה לא שהוא רצה יחס נחמד או משהו, הוא גם לא רצה ליפול בדמיונות, הוא הרגיש עצוב.
כל מה שהוא ייחל לו הייתה שיחה מנומסת, אבל גם זה נראה לו יותר מדי לבקש.

במידה מסוימת ג'יסונג הרגיש כאילו הוא חזר הביתה עם אמו. בכל דבר שנראה היה שקרה הוא תמיד היה זה שנטען אשם. זו בדיוק הייתה הסיבה שבגללה הוא עזב מלכתחילה, ובכל זאת מינהו נראה מאוד נלהב לתת לו את אותו יחס.

מסיבה זו הוא קם במהירות, אפילו לא העיף מבט אל הברונטי, שלא לדבר על ענה לו. הוא יצא מהחדר בתירוץ שהוא צריך להתכונן בשירותים, אבל הסיבה האמיתית הייתה שהוא רצה להיות לבד לכמה דקות.

מצב הרוח שלו היה די רופף וזה היה בדיוק הדבר האחרון שהוא היה צריך, ועוד עם מה שיש לו לעשות בשעה הקרובה.

מינהו כמובן הסתכל מבולבל בבלונדיני עוזב את החדר, חש לשנייה שאולי עשה או אמר משהו לא בסדר. טוב כמו שהוא עושה בדרך כלל בכל מקרה, אבל זו לא נראתה כמו דרך של ג'יסונג לפעול וזה גרם לו לתהות שוב אם הוא חצה גבול.

אף על פי כן, שום דבר לא עלה בראשו כפוגעני, או גס מהרגיל. הבלונדיני כנראה הגזים פעם נוספת או שכך הוא שכנע את עצמו.

אחרי הכל, זה היה יום ההולדת של הבלונדיני. כיוון שגם סונגמין וגם היונג'ין ציינו את זה יותר משלושים פעם כל אחד מאז שלושת הימים האחרונים, אז הוא האשים את זה בהורמונים של הבלונדיני.

אף על  פי שג'יסונג יצא מחדר האמבטיה ועשה את דרכו למטבח כדי לאכול את ארוחת הבוקר שלו, הוא עדיין היה נורא שקט לפי איך שמינהו שם לב.
או לפחות זה היה שקט עבור מישהו שהיה מזמזם לעצמו מנגינה, רק בגלל, כפי שאמר קודם, לא אהב את השתיקה.

הוא הרגיש לא במקום ללכת אחרי הנער למטבח ולראות אותו אוכל את הפנקייקים המעוטרים בקישוטי יום ההולדת השונים, ואת החיוך הקטן העושה את דרכו אל שפתיו של הבלונדיני למראה זה.

אולי הוא זה שהגזים בתגובה, חשב מינהו לשנייה לפני שהבין שהוא בעצם זה שבוהה בבלונדיני בזמן שתחב את פניו בפנקייק.

אז כשהבלונדיני גמר את עיסוקיו במטבח ונעל את נעליו, הוא פשוט הלך אחריו אל מחוץ לדלת הכניסה, הסכים בשקט להסיע את ג'יסונג.
אולי, רק אולי, הוא הרגיש טיפה אשם על כך שהיה גס רוח במיוחד איתו ביום ההולדת שלו.