𝐈𝐟 𝐘𝐨𝐮 𝐎𝐧𝐥𝐲 𝐊𝐧𝐞𝐰

פרק 5- הערב במועדון

"בהתחלה תכננתי ללכת לשירותים ולחזור. במקום זה יצאתי מהתא וגבר בן ארבעים בערך, מסריח מהתחת חסם לי את הדרך ולא נתן לי לעבור. אני אשקר אם אגיד שלא השתנתי על עצמי המעט בתחתונים ברגע שהבנתי שאני תקועה איתו שם." התחילה להגיד וראיתי שהיא משחזרת את הכל בראשה כי עיניה רצו מצד לצד וההבעה שלה שידרה על כך שחושבת הרבה.

היא לא רק נזכרה במה שקרה אלא גם ניסחה את המילים שלה תוך כדי.

"בסוף הוא התקרב אליי כל כך שכבר נתקעתי בקיר, בגלל שכל צעד שלו קדימה הלכתי צעד אחורה. זאת לא הייתה הפעם הראשונה שלי שמשהו כזה קרה לי, אבל זה היה מפחיד ומלחיץ כאילו זאת הייתה הפעם הראשונה. הוא נגע בי בהתחלה עם היד המזדיין שלו בשיער שלי, אחר כך הסירחון שלו חדר לי עמוק לנשמה וכל רגע איתו הרצון שלי להיקבר באדמה גדל וגדל." המשיכה ולקחה נשימה עמוקה נוספת לפני שהמשיכה.

"לפני שהוא העיף לי אגרוף לבטן והפיל אותי על הרצפה ועלה מעליי, הוא אמר לי:'ברגע שאראה את אייס, אודיע לו שהגורם להפסד הכסף שלי היה נהדר'." ציטטה ורגשות אשם מועטת עלו בנשמתי.

לא חשבתי שאין לי חלק בכל הזין הזה, אבל עדיין קיוויתי שזה לא קרה באשמתי.

לעזאזל! היא לא הייתה אמורה להיפגע בגללי!
הבן זונה לא היה צריך לגעת בה!

"בהתחלה ניסיתי להזיז אותו ממני, אחריי שזה לא הצליח אפשר לומר שויתרתי להילחם בו. עם כמה שזה כואב, מכעיס ומטומטם להגיד את זה, אבל הוא זיין לי את הצורה תוך כדי זה שסלם לי את הפה ואחריי שלוש דקות התחפף, לא לפני שוידא שהתלבשתי כדי שלא יגלו על מה שעשה." סיימה ודמעה קטנה זלגה מעינה השמאלית.

דמעה שנוגבה במהירות על ידי סקיילר.
"אני מצטער." אמרתי אולי לראשונה בחיי, או בעיקר לראשונה מאז מותה של קייט.

לעזאזל איתך סקיילר, תפסיקי להוציא ממני צדדים רכים ונקבתיים!

"על מה? איך אתה אשם פה?" שאלה וראיתי שהיא יודעת בדיוק למה אני מתכוון ולמה התנצלתי. היא הייתה במלחמה פנימית עם עצמה אחריי ההתנצלות שלי, כי לא ידעה אם להאשים אותי בחלק מהעניין או לא.

היא לא ידעה אם מוצדק להאשים אותי או לא.
היא בעיקר לא רצתה לחשוב יותר על הבן זונה שרצח אותה ברגע מזורגג אחד.

"אני אשם כי אני זה שביקש ממך לחבל בעסקאות סמים של מתחרים שלי. אני הכנסתי אותך לכל הזין הזה." אמרתי ונאנחתי בייאוש. "תאמיני לי שאני מצטער ושהוא יקבל מה שמגיע לו." אמרתי והיא לא אמרה דבר למרות שהיה לה מה לומר על דבריי.
היה לה יותר מידי מה להגיד, אבל היא בחרה לשתוק.

"אני חושבת שאני אלך הביתה." אמרה אחריי כמה דקות של שקט ששרר בינינו ורק השעון נשמע בחלל הבית. "אם לא תרצי לעבוד אצלי יותר, אבין זאת לחלוטין." אמרתי נותן לה ברירה לצאת ברגע בלי בעיה.
משהו שלא הייתי רגיל לעשות אותו.

אבל איתה הכל שונה.

"לא. אני אמשיך לעסוד אצלך רגיל, אל תדאג. אני זקוקה לך לא פחות ממה שאתה זקוק לי." אמרה ואני הנהנתי בראשי. "לקחת אותך הביתה?" שאלתי והיא הנידה לשלילה. "אני אסתדר. תודה רבה אייס." אמרתי ולפני שיצאה מביתי הסתובבה לעברי עם חיוך יפיפה על פניה.

"אני יכולה לקרוא לך בכינוי?" שאלה ואני שילבתי את ידיי וכיווצתי את גבותיי בבלבול. "השם שלך הוא אייס (Ace) וזה נשמע כמו אייס (Ice) האופי שלך יותר מתאים לשם קרח ולכן מהיום אקרא לך (Ice)." אמרה ואני גילגלתי את עיניי וגיחכתי גיחוך קטן וקליל.

"אין בעיה סקיילר. תקראי לי קרח." אמרתי והיא גיחכה והלכה אחריי כמה שניות לא לפני שאמרה לי 'ביי'.

חצי שעה לאחר מכן, התיישבתי במשרד שלי ועבדתי.
"בוס יש לנו בעיה!" נשמע קולו של העובד שלי בקשר ואני קמתי ממקומי וירדתי למרתף. "מה יש?" שאלתי והעובד שלי עמד לידי עם בושה רבה על פניו. "סיימון דייווידסון ברח." אמר ואני הרגשתי זעם בוער בתוכי.
"תמצאו לי אותו מהר!" דרשתי ועליתי למשרדי במהירות.

לקחתי את הנייד שלי וכתבתי לסקיילר להיזהר, כי ידעתי שסיימון לא סלחן. הוא יודע שהוא נתפס בגלל מה שעשה לסקיילר ולכן הוא ינקום בה.

הוא יעשה הכל כדי לרמוס אותה.
ואני לא אתן לו לעשות את זה.
אף אחד לא יגע בה. בחיים.

-

נקודת מבט סקיילר

השעה הייתה כבר אחריי חצות בזמן שירייה נשמעה מחוץ לביתי. קמתי מהמיטה בבהלה וירדתי יחד עם טיילר אל מחוץ לביתי כי ידענו שזה קשור לאחד מאיתנו.

לעיניי נגלה לא אחר מאשר אותו האחד שאנס אותי.

"מה אתה עושה כאן סיימון?" שאל טיילר את הבחור שמתסבר ששמו סיימון. "סטוץ שלך?" שאל את טיילר לגביי והוא התעצבן במהירות, אך לא נקט בצעדים.
"אחותי הקטנה. מה הבעיה איתה?" ענה טיילר ושאל.

"לא. שום בעיות." אמר ושלח לעברי מבט רצחני שמלא בשנאה. משום מה הוא הסתיר את העובדה את העובדה שעבדתי בשביל אייס.

"כדאי שתלך לפניי שהמשטרה תגיעה לכאן בגלל הירייה." אמר טיילר לסיימון והוא הנהן לחיוב, נכנס לרכב שלו ונסע.

אבן ירדה לי מהלב ברגע שסיימון נסע הרחק מביתינו. "מה הולך פה סקיילר?" שאל ואני הבטתי באחי בבלבול. "למה אתה מתכוון?" שאלתי עושה מעצמי מטומטמת ברמה גבוהה. "למה לעזאזל סיימון דייווידסון הופיע לנו מתחת לבית באמצע הלילה?" שאל והתקדם לעברי קרוב מאוד.

"אני לא יודעת." שיקרתי בקלות ואחי נאנח ולא התחיל לחפור בעניין כי לא היה לו 'זין' לזה. "אני עוד אגלה מה הולך." אמר ונכנס לבית בחזרה ואני זאת אחריו.

נשכבתי חזרה בתוך המיטה, התכסאתי בשמיכה עד סנטרי וניסיתי להירדם פעם נוספת.
לאחר מאמצים רבים, הצלחתי להירדם אך התעוררתי כל שעה וחצי מסיוט חדש.

26.3.22