-𝐑𝐎𝐘𝐀𝐋𝐓𝐘- (𝐭𝐚𝐞𝐤𝐨𝐨𝐤)

6.

"אנו אסירי תודה על כך שיכולנו לארח איתך את ארוחת הערב הזו," אמר המלך ג'ון, והרים כוס כדי להציע כוסית כוסית. זה זיכה אותו בחיוכים של הסכמה מהאורחים שחזרו על מעשיו, כשהם מונפים במשקפיים שלהם כשהם מחכים שימשיך לדבר. "אנחנו נארגן נשף להנצחת הגעתכם לממלכה שלנו בעוד יומיים. האירוסין בין ג'ני לג'ונגקוק חייב להיות אירוע חגיגי".

הנסיך הצעיר ביותר בלע את הגוש שנוצר בגרונו עקב דבריו של אביו, למרות שהוא הכריח את עצמו לגייס חיוך מנומס, מהנהן בהסכמה לעבר המלך. אולם בפנים, ג'ונגקוק בער מזעם. הוא לא יכול היה להבין את המחשבה לסבול נשף לכבוד נישואיו, שלא לדבר על המציאות של כלתו לעתיד להיות הילדה שיושבת מולו. מיד מהשעה שבה בילו יחד בארוחת הערב, ג'ונגקוק לא רצה יותר מאשר לעזוב את החברה אליה נאלץ. פשוט לא היה שום דבר מעניין בג'ני, והעובדה שהילד לא הצליח להסיר את דמותו של טאהיונג ממוחו לא עזרה לו במעט.

"אני לא מאמין שהצלחת להישאר בשקט כל כך הרבה זמן," לחש יונגי לאוזנו של אחיו כששני המלכים חידשו את השיחה שלהם על התוכניות הקרובות לנישואים.

ג'ונגקוק רק הישר את הלסת שלו, מהדק את אגרופיו מתחת לשולחן. הוא יכול היה להרגיש את עורפו מתלהט מתסכול מוחלט, כשהוא מצא שכמעט בלתי נסבל לראות את אביו מתכנן את עתידו בלי שום אכפתיות בעולם לגבי איך הוא מרגיש.

"אבא," ג'ונגקוק קטע לפתע, נעמד מכיסאו. "ארוחת הערב הזו הייתה בהחלט משעשעת, אבל אני ויונגי צריכים להתכונן לציד שמתחיל מחר. ברשותכם."

ברור שהדגש של הילד על המילה היה נוטף סרקזם, למרות שאף אחד מלבד אחיו והמלך ג'און לא קלט את העובדה שג'ונגקוק מעדיף להיות בכל מקום מלבד השולחן הזה.

"טוב מאוד. אתה מתנצל," אמר המלך, והצליח לירות בג'ונגקוק במבט פטרוני לפני שמישהו אחר שם לב, והורה בשקט לבנו להיפרד מג'ני, מכיוון שידע שבנו לא יחלום לעשות זאת מבלי שיבקשו ממנו. .

"לא יכולתי לבקש חברה טובה יותר," מלמל ג'ונגקוק, לפני שהסתכל על ג'ני, שלחייה חשכו בעליל כשהיא תחת מבטו האיתן של הנסיך. "לילה טוב, ג'ני."

יונגי קם מיד, מלמל "שלום" נמהר להוסוק, לפני שהלך בעקבות אחיו הצעיר כשהשניים יצאו מאולם בית המשפט. שניהם פיתחו כאבי ראש במהלך ארוחת הערב, ולא יכלו לחכות להשתחרר מהחברה שבה הם הקיפו את עצמם בחוסר רצון.

לאחר שהשומרים פתחו את הדלתות לצמד לעזוב את האולם המרכזי, ג'ונגקוק ויונגי פלטו אנחות כבדות, והחליפו מבטים אפלים בין שניהם.

"חשבתי שאני אקיא פיזית באמצע הדרך", קבע ג'ונגקוק כשהבעה של מיאוס נשטף על תווי פניו. "היא כל כך משעממת, יונגס. אני רציני."

הבכור רק הנהן בהסכמה, חש רחמים עזים על אחיו. "בהתחלה חשבתי שהסיבה שהשתקת היא בגלל שסוף סוף הרגשת משיכה כלפיה," נחר יונגי, מנענע בראשו בשעשוע. "אבל זה היה לפני שהבנתי שהיא יבשה מדי בשביל שמישהו אפילו יאהב אותה."

ג'ונגקוק נשך את שפתו התחתונה בחומרה למשמע דבריו של אחיו, מוחו חוזר מיד אל הילד הכחול מקודם. הוא לא ידע בדיוק מה הוא מרגיש כלפיו, אבל הוא ידע היטב שהוא רוצה לגלות עוד על המשרת.

"אני צריך לישון ולשכוח מכל זה," מלמל הצעיר, מעסה את רקותיו תוך כדי. "חוץ מזה, כנראה שג'ימין מתגעגע אליך. לך אליו לפני שאני אגיד לו כמה הוסוק מפלרטט איתך," המשיך ג'ונגקוק בחיוך גיחוך.

"אל תלך לשם," הזהיר יונגי ונתן לאחיו דחיפה. "אל תטעה שפלירטוט הוא שמישהו חברותי, למרות שלא הייתי מצפה ממך אפילו לדעת מה זה אומר להיות ידידותי."

"אתה נראה מתגונן, נכון?" הנסיך התגרה, לפני שפלט צחוק בור כשהתחיל ללכת לכיוון החדרים שלו, משאיר את יונגי עומד במסדרון. "נתראה מחר אחי."

יונגי רק הניד בראשו לג'ונגקוק, והלך למצוא את החבר שלו כעבור רגעים, כיוון שהוא לא אהב את העובדה שהוא נעדר ממנו יותר משלוש שעות. כשהנסיכים הלכו לכיוונים ההפוכים שלהם, ג'ונגקוק נותר לבסוף לבד למחשבותיו שלו, שהיו מורכבות מאדם אחד בלבד.

קים טאהיונג.

לג'ונגקוק היה מוזר איך הוא נמשך כל כך אל הזר, למרות שאפילו לא דיבר איתו פעם אחת. הוא הטיל ספק בטאהיונג אפילו הסתכל לדרכו פעם אחת, מכיוון שהוא מיהר החוצה שניות לאחר שנכנס, לאחר שהצליח לעצבן את המלך שלו מספיק.

אבל שוב, ג'ונגקוק לא כל כך הבין מדוע מוחו מוטרד עם המשרת. בפנים הוא נזף בעצמו על כך שהוא חש כל כך מתעניין בו. אחרי הכל, טאהיונג היה רק ​​משרת וג'ונגקוק היה נסיך. איכשהו, העצמי שלו הזכיר לעצמו את אחיו שלו שהתחיל בהתאהבות בלתי מזיקה בפארק ג'ימין, שהתפתחה לכדי שהנסיך הזמין את הילד לצאת חודשים לאחר מכן.

עם זאת, ג'ונגקוק ידע שהוא שונה מיונגי. בתור התחלה, הוא אפילו לא נמשך לבנים. הוא מעולם לא הרגיש נמשך מרחוק כמעט לאף אחד בעבר, אולם הרעיון שהוא עם גבר הרגיש לו כל כך לא טבעי, עד שידע שהוא חייב לאהוב בנות.

כשהנסיך הגיע לבסוף לדלת חדר השינה שלו, הוא פלט פיהוק עמום, מכסה את פיו בגב ידו. לפני שהוא בכלל חשב לגשת לטאהיונג, הוא היה צריך לישון מספר מספיק של שעות, מכיוון שהארוחת ערב ניקזה לחלוטין כל סיבים בגופו והוא רצה ששום דבר מלבד מוחו יתנקה מכל המחשבות שהמשיכו להלחיץ ​​לחלוטין. אותו החוצה.

עם זאת, הנסיך ידע מה הוא יעשה מחר, שכן סקרנותו הייתה גדולה מכדי שיעמוד בפניה. למרות העובדה שכמות העניין העצומה שהוא חש כלפי המשרת הפחידה אותו בצורה כלשהי, מכיוון שהוא לא הבין מדוע הוא מרגיש כך בפרק זמן קצר כל כך, הוא ידע שהוא ייגש לטאהיונג מחר, ו לגלות מי באמת היה הילד הכחול-שיער המסתורי.

-----------------