נ.מ- מינהו
קמתי מהכסא שלי, והייתי מוכן ללכת.
אין לי מה לעשות שם, אני לא רוצה להיות שם. אני רוצה להיות בחדר שלי, לבד.
״רגע מינהו!״ ג׳יסונג הרים את קולו ותפס בידי.
״אני מצטער...״ הוא לחש, ונראה שהוא באמת מצטער על משהו. אבל לא ידעתי על מה הוא מתנצל.
״מה קרה?״
״אני בחיים לא אצליח לאהוב אותך מעבר למה שאני אוהב אותך עכשיו.״
״מה?״ שאלתי והרגשתי דמעות עולות בעיניי.
הוא לא מצליח לאהוב אותי? לא ביקשתי ממנו לאהוב אותי...
אבל אני רוצה שהוא יאהב אותי.
״אני מתכוון... אתה החבר הכי טוב שלי. כנראה הכי טוב שאי פעם היה לי. אני לא יכול לחשוב עליך בצורה אחרת.״
״אז היה עדיף שתגיד את זה לפני שנישקת אותי.״ שחררתי את אחיזתו מידי והלכתי משם.
רצתי את כל הדרך עד לתחנת האוטובוס.
ירד גשם. הרחובות היו אפורים, והיה המון ערפל.
זה מתאים לסיטואציה, ואפילו החמיר אותה עוד יותר. האירוניה...
אבל זה לא משנה עכשיו. אני רק רוצה להיות בבית.
עליתי לאוטובוס. כולם הסתכלו עליי במבטים שופטים, או מתלהבים. התעלמתי מזה.
התיישבתי בכיסא מאחורה, שמתי את האוזניות באוזניים שלי,
אבל לא הפעלתי את המוזיקה. רק רציתי שקט.
לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. ג׳יסונג באמת דחה אותי.
אבל מה חשבתי לעצמי? חשבתי שהוא לא ידחה אותי? זה היה ברור שהוא ידחה אותי. הרי למה שהוא באמת יאהב אותי?
אני סתם עוד אחד. סתם עוד חבר בשבילו.
דמעות התחילו לצאת מעיניי, בכיתי בשקט.
לא יכולתי שישמעו אותי, או יראו אותי.
אבל לא יכולתי להחזיק את עצמי יותר.
הייתי חייב לבכות, לשחרר את זה.
———————
נכנסתי לחדר שלי והתחלתי לבכות, אבל הפעם בצורה רועשת.
בכיתי כל כך חזק. הייתי חייב לשחרר את הכל.
״מינהו?! הכל בסדר?״ שמעתי מישהו שנשמע כמו צ׳אן שואל, ודופק בחוזקה על הדלת.
לא עניתי. פחדתי לענות.
אז פשוט פתחתי את הדלת.
ראיצי את צ׳אן עומד מולי ומשכתי אותו לבפנים.
״מינהו-... מ-מה קרה?״
״זה... זה... אני... האן...״
״פאק..״ הוא לחש ומיד משך את גופי אליו וחיבק אותי
״אני... אני מצטער שאני כזה.. ב-בכיין.״ ניסיתי להשחיל משפט בזמן שאני בוכה אבל זה לא עבד כל כך טוב.
צ׳אן גיחך וטפח על ראשי.
כמה דקות לאחר מכן, כבר נרגעתי.
ישבתי ליד צ׳אן על המיטה, והסברתי לו, הכל.
״לעזאזל... אני מצטער שזה קרה לך...״
״למה חשבתי שהוא באמת אוהב אותי?״ אמרתי והתפרצתי בבכי שוב.
״היי, תרגע, זה יהיה בסדר.״ הוא אמר בשקט וחיבק אותי שוב
״זה לא.״ אמרתי מבלי להסתכל עליו בכלל
הוא הרים את ראשי.
״זה כן.״
״איך אתה יודע?״
״כי אתה והאן תמיד יודעים איך לצאת ממצבים כאלה.״ ידעתי שהוא מנסה להרגיע אותי, אבל זה לא באמת עבד.
״צ׳אן... אני אומר לך שג׳יסונג ואני שכבנו! לא פעם אחת, אלא כמה פעמים!! ואז הוא אמר שהוא אוהב אותי בתור חבר. איך בדיוק אנחנו יכולים לחזור להיות כמו פעם אחרי מצב כזה?!״ צ׳אן לא נראה מופתע מהעובדה ששכבנו. כאילו הוא ידע את זה לפני.
״מינהו, עצור רגע, תרגע.״ צ׳אן תפס בידי, וליטף אותי.
״מה?״ שאלתי, והוא נאנח.
״אתה וג׳יסונג נועדתם אחד לשני. בבקשה אל תוותר עליו, זה עיניין של זמן עד שהוא יבין שיש לו רגשות כלפיך, פשוט אל תוותר.״ חשבתי על זה למשך כמה שניות. והבנתי מאוד מהר מה אני מתכוון לעשות.
———-
״תודה צ׳אן.״ חיבקתי אותו נתתי לו ללכת.
לאחר מכן שקעתי במחשבות, ובלי ששמתי לב נרדמתי.
YOU ARE READING
Haven (minsung)
Fiksi Penggemarאי פעם הרגשתם שיש מקום שאתם בטוחים בו? אי פעם הרגשתם שמישהו באמת אוהב אתכם? ובכן... גם אני לא. אבל זה יהיה שקר אם אגיד שאף אחד לא אוהב אותי. כי מישהו אחד כן, והוא האן ג׳יסונג.
