Haven (minsung)

12.

בזמן שמינהו היה בחדר הלם, אני התקשרתי לכל הממברים.
לא הודעתי כלום לג׳ייוואיפי, אני לא צריך שהם ידעו, עד שמינהו יגיד לי שזה בסדר. כי מרגיש לי שזה סיפור מסובך.

———

חיכיתי המון זמן בחוץ. אף אחד לא יצא מהחדר בו מינהו היה.
רק נכנסו אליו.
לא הצלחתי לחשוב בכלל, רק הרגשתי חרדה בכל גופי, וצמרמורות בלתי נשלטות עברו בי ללא הפסקה.
המון אנשים הסתכלו עליי ובמבטים מוזרים, ואני לא מבין אם זה בגלל הרחמים עליי, או בגלל שאני מפורסם...
לא יכולתי לזוז.

עד שכל הממברים הגיעו.
״האן!״ ג׳ונגין צעק ורץ אליי. כל שאר הממברים רצו אחריו, וכולם נראו מפוחדים בדיוק כמוני, אבל נראה כי הם מנסים להסתיר את זה.
הם חיבקו אותי, ואני חיבקתי כל אחד מהם בחזרה.
הסתכלתי על המאבטחים שהיו לידינו, וזו לא הייתה הרגשה נעימה במיוחד.

״האן, אתה יודע מה המצב של מינהו?״
״לא, אין לי מושג, הוא עדיין מטופל בחדר הלם.״ עניתי וכולם הנהנו, ושתקו.

״מישהו מכם ידע על משהו רע שקורה למינהו? אני מתכוון, איל זה שלא שמנו לב?״ סונגמין שאל וכולם המשיכו לשתוק.
ראיתי עליהם שהם מרגישים כל כך רע.
אבל הרגשתי לא פחות רע מהם.
כי תמיד ראיתי את החתכים על הידיים של מינהו, ותמיד התעלמתי מזה, למרות שידעתי שהוא פוגע בעצמו.

השקט המביך המשיך להשתלט עלינו עד שרופאה יצאה החוצה מהחדר. הרופאה הראשונה שיוצאת.
״הוא בסדר?״ מיד שאלתי והוא חייכה אליי, אבל זה היה נראה חיוך מתוך רחמים.
״אני לא יודעת אם הוא בסדר, אבל הוא חי.״
לא שלטתי בעצמי באותו רגע, נפלתי על הרצפה והתחלתי לבכות.
גם הממברים, וגם המאבטחים חיבקו אותי וניסו להרים אותי.
הרגשתי כל כך חלש באותם רגעים.
זה היה הלילה הכי מפחיד בחיים שלי.

ולא יכולתי להפסיק לבכות. לא משנה כמה ניסיתי, פשוט לא יכולתי.
שיחררתי את כל מה שלא הוצאתי עדיין.
בכיתי כמו שלא בכיתי מעולם.
הייתי מאושר, ומדוכא.
כי הוא חי. אבל לא יכולתי לעצור אותו מלעשות את זה.
הכל באשמתי.