חתיך מעצבן. // boyxboy

חלק 19: כואב מדי.

"let it hurt until it can't hurt anymore."

-Liam Royal-

*

"בוא נקום מהרצפה. אני לא רוצה שמכונית תבוא ותדרוס אותנו." ג'ק אמר והתרומם יחד איתי.

דידיתי בעייפות לעבר רכבו כשהוא עדיין אוחז במותניי. אחרי הערב, אני מרגיש צורך לישון שבוע שלם.

ג'ק התיישב במושב הנהג ואני במושב הנוסע, חמימות גופו הייתה חסרה לי באופן ניכר. ג'ק הדליק את החימום למקסימום, ובכל זאת התפתלתי במקומי וחיפשתי חמימות.

"לא הבאת ג'קט?" שאל אותי ג'ק, כששם לב שאני עם חולצה קצרה בלבד.

הנדתי בראשי, ובין רגע הוא פשט את הפוטר שלבש והציע לי אותו כשנשאר עם טי-שרט ארוכה בלבד.

הנדתי בראשי פעם נוספת. "לא, אתה תתקרר. אני אהיה בסדר." אמרתי והעמדתי את כפות ידיי אל מול פתח האוורור הפולט אוויר חם.

ג'ק גלגל את עיניו. "למה אתה הופך כל דבר לקשה כל כך?" שאל בהרמת גבה. "פשוט - תלבש את הפוטר המחורבן." ביקש.

אלוהים, אני באמת מעצבן.

לא המשכתי להתווכח, כדי לא לעצבן את ג'ק, נטלתי את הפוטר מידו ולבשתי על חולצתי, מודה על החמימות בליבי.

הפוטר היה גדול מעליי בכמה מידות, אבל הוא היה מושלם, אפוף בניחוח של ג'ק.

"ג'וני," ג'ק שאל בדאגה פתאומית. "הם לא רק ניסו ולא הצליחו, נכון? קרה שם משהו שחצה את הגבול הזה."

נשפתי. הם לא נגעו בי הערב, לא, אבל אני לא אשכח את הערבים שבהם השתכרו עד שלא זכרו את שמם, ונגעו בי, בזרועות, בירכיים... לא להרבה זמן, אלא נגיעות חטופות שהצליחו להעביר מעל הדלפק.

"הם לא נגעו בי הערב, ג'ק. אני סתם מתבכיין ומתחרפן על ניסיון כושל." נענעתי בראשי. אני אפס. לא הצלחתי להגן על אלן כראוי. התחרפנתי כמו ילד.

"ג'וני, תסתכל עליי." ג'ק ביקש. הוא הניח את אצבעו המורה תחת סנטרי, מרים אותו מעט כלפי מעלה ומעביר את אגודלו על סנטרי גם כן. "אל תדבר על עצמך ככה. ניסו לאנוס אותך. כל אחד, בכל גיל, היה מתחרפן מדבר כזה. אתה מנסה לשים מאחוריך דבר שאפילו לא הספקת לעכל במלואו. תן לזה לכאוב, ג'וני."

התפתלתי במקומי, מרגיש את הדמעות מנסות לפרוץ פעם נוספת. "זה כואב מדי." לחשתי במבט מושפל מטה. אני לא מוכן לעכל את זה. אני לא רוצה לעכל את זה.

"תעביר לי חלק מהכאב שלך," הוא ביקש. "תספר לי, תשתף אותי מה אתה מרגיש." קולו נשמע עכשיו מתחנן ממש.

הוא מדהים. אני אוהב אותו כל כך, ובגלל זה אני לא רוצה שהוא יהיה עם מישהו כמוני. שבור שכמותי.