חתיך מעצבן. // boyxboy

חלק 39: זה באמת קרה!

-נקודת מבט: ג'וני-

אוקיי, בית משפט.

אני סוקר במבטי את שאר היושבים בחדר החנוק מרוב מתח שבו כולנו נמצאים.

ג'ק שם לב למבטי, כנראה, ומהדק את אחיזתו בידי אפילו יותר.

עדיין יש מעט המולה בבית המשפט, מכיוון שהמשפט עצמו עוד לא התחיל.

אוקיי, אני צריך לעשות סדר בראש לפני שאתחרפן.

נכנסנו לאולם בשעה 19:30 בדיוק.

עכשיו השעה 19:45.

המשפט אמור להתחיל בעוד רבע שעה.

בספסל שבו אני יושב, יושבים ג'ק, מימיני, אני, ועורך הדין שקיבלתי מטעם הממשלה משמאלי. לפניו ניצב מיקרופון. הוא נראה רגוע בעודו מעיין בקלסר הגדול המלא בחומר לגבי החקירה.

אלוהים, אני שונא את זה.

הם ניסו לאנוס אותי ואת אחותי. למה צריך יותר מהמשפט הזה לכדי לקבוע להם מאסר?

עולם דפוק.

בספסל לצידנו יושבים אמיל, סאם, סטיב ועורך הדין שהם קיבלו. ציפיתי לאותה הבעת בושה על פניהם, אותה אחת שהייתה להם כשהובילו אותם אזוקים לניידת המשטרה. אבל לא, פרצופם אדיש ואפילו מרדני, כאילו אומרים 'למה אנחנו כאן ומתי החרא הזה נגמר?'.

אני שונא אותם.

בשאר הספסלים מאחורינו יושבים עדים וקרובי משפחה.

ארצ'י גם כן כאן, וגם הוא לבוש בחליפה רשמית כזאת, ועוטה על פניו הבעה רצינית כזאת. וככה גם בנג'מין ודן שיושבים בספסל האחורי ביותר.

וככה גם מר פארקר, גברת פארקר, כריס ותיאו, שהתעקשו לבוא גם כן למשפט הזה לאחר שג'ק סיפר להם עליו.

אני מתבייש להודות שאני לא יודע איך להרגיש כלפי העובדה שהם כאן.

ארצ'י, כמובן, אבל משפחת פארקר? אני אוהב אותם. הם באמת מקסימים אבל... אני לא בטוח שאני כבר פתוח איתם מספיק כדי שהם יהיו איתי במצב הזה, אני חושב? זה נשמע כפוי טובה, ללא ספק.

אוקיי, בסדר, אין לי ממה לפחד. הם אנשים טובים שישמשו לי גב.

הלוואי שהייתי יכול להתגבר על הגאווה הטיפשית שמונעת ממני לבקש עזרה. אני שונא אותה, ובו זמנית לא יכול בלעדיה.

לא רציתי שזה יהיה ככה, אבל אלן וג'ולין מחכות בחוץ, ואיתן גם אמבר.

אני מושך את טלפוני מכיסי ומביט בשעון. עוד עשר דקות. רגלי נעה באופן בלתי רצוי ואני רוצה לצרוח ואני רוצה לעוף מכאן ואני רוצה להקיא ואני רוצה לדעת שהם סגורים בכלא המחורבן.

בום. בום. בום.

קצב פעימות ליבי מתחיל להרקיע שחקים, אך אני מנסה למתן אותו. אני חייב להיות רגוע.