חתיך מעצבן. // boyxboy

חלק 15: חלמתי על אבא.

 אני חוזר ממשמרת בבית הקפה, פותח את דלת הדירה רק לאחר שוידאתי מבחוץ שאין שום רעשים יוצאי דופן. עדיין לא נפטרתי מההרגל הזה.

אני עובר את מפתן הדלת, לא ציפיתי שאלן תתנפל עליי בחיבוק, תאחז בי כמו בגלגל הצלה, ותצרח דברים כמו 'תציל אותי!' או 'אני מפחדת, ג'וני, אני מפחדת!' תוך שהיא בוכה בהיסטריה אל חזי, ובכל זאת, זה בדיוק מה שהיא עשתה.

"היי, היי, היי, אלן, מה קרה?" אחזתי בזרועותיה והרחקתי אותה ממני לכדי שאוכל לראות את פניה. ראשה מורכן אל הרצפה, אבל אני יכול לראות בבירור את עיניה שמתזזות לכל עבר.

אני סוגר את הדלת מאחוריי בבעיטה, מאמץ את אלן אליי בחיבוק ומנמיך את שנינו אט-אט לעבר ישיבה על המרצפות הקרירות. היא מדאיגה אותי, ואני רוצה לדעת מה קרה. היא לא הגיבה בצורה הזאת אפילו כשההורים שלחו לנו את המכתב.

היא לא הגיבה בצורה הזאת גם כשהובהלתי לראשונה לבית החולים בגלל אבא שלנו, בגיל ארבע-עשרה.

אני מחכה שהיא תירגע די כדי לספר לי מה קורה. כשיפחותיה הופכות שקטות ויבבותיה נשמעות חרש, אני יודע שאני יכול לחזור על השאלה, "מה קרה?"

היא מתרחקת מגופי לכדי להביט בפניי, מנגבת את עיניה עם זרועה, מושכת באפה. "הלכתי לישון בגלל שהייתי עייפה," היא מתחילה. אני מהנהן אליה בעידוד כדי שתמשיך, אוחז בידיה, מרגיש אותן רועדות וקרות בין ידיי.

"ו... ו... והיה ל...לי חלום ר...רע." אוי, לא. אני מקווה שזה לא מה שאני חושב שזה. בבקשה, אלוהים, שזה לא מה שאני חושב שזה.

"חלמתי על אבא." היא רועדת בלי סוף, וליבי נסדק בחזי. היא לא הייתה צריכה לפרט. ידעתי בדיוק מה היה בחלום.

אלן הקטנה. לעזאזל עם זה. לעזאזל עם הכול. לעולם לא שנאתי את אבא שלי כמו שאני שונא אותו עכשיו. אני לעולם לא אסלח לו על מה שעשה לאלן. אלן שלי. אחותי הקטנה שמדביקה פוסטרים בחדר של זמרים היא אוהבת, וזאת שזחלה אליי כשרק למדה איך לעשות את זה, והתכרבלה בזרועותיי כי לא אהבה את ההורים שלנו. לא שהם היו מחזיקים אותה אם הייתה רוצה.

אבא לעולם לא הרים יד על אלן, לא אפשרתי לדבר כזה לקרות. אבל לפעמים, כשאלן פתחה את הדלת לסדק קטן כדי לראות מה קורה, אחותי הקטנה הייתה עדה לקטטות אלימות שהתנהלו בינינו. היא לא ראתה הרבה מהן. היא לא ראתה את זאת שבגללה הגעתי לבית החולים, אך היא ראתה אותי לאחר מכן. פרצופי עוצב מחדש, וכל גופי היה מכוסה בחבולות סגולות ושחורות. דיממתי המון, הייתי על סף מוות.

אלן לא ראתה את הקטטה ההיא, אבל ממה שראתה, יכול להספיק לעלילה שלמה של סרט בסגנון.

"אבא לא פה, אלן. הוא לעולם לא יחזור לפה, בסדר? ואם הוא יעז לחזור לבית הזה, הוא לא יפגע בך. את לא תצטרכי להסתכל עליו בכלל, בגלל שאני אכסח לו את הצורה לפני שתספיקי להגיד 'ג'וני בוני אוכל המוני'."