הוא לא מי שחשבתי שהוא

פרק 2-הבית החדש

*נקודת מבט אל*
שמעתי דפיקות על דלת החדר ״אל? את ערה?״ זה היה טום, מאז שאמא חלתה הוא כל הזמן דואג לי כי הוא יודע שהיה לי מאוד קשה עם זה והיתה לי תקופה שהיו לי הפרעות אכילה ודיכאון בגלל זה. בדקתי מה השעה וראיתי שכבר שבע בערב וישנתי מה שעות... ״אתה יכול להיכנס״ אמרתי לו והוא ניכנס פנימה. ״הכל טוב? את בסדר?״ הוא שאל אותי והיה ניראה קצת מבוהל אבל כניראה זה היה בגלל העיניים האדומות מהבכי והדמעות היבשות. ״כן אני בסדר.. חלמתי על אמא, שהיא חוזרת הביתה ואני לא מבינה למה היא לא בבית חולים ואז היא אומרת לי שהכל חלום והיא בסדר לגמרי״ הוא הבין את הכאב בעיניים שלי וישר חיבק אותי. הייתי צריכה את החיבוק הזה, הייתי ממש צריכה את החיבוק הזה. ״טום..״ אמרתי לו ״למה באת אליי סתם ככה? שמעת שאמרתי משהו?״ ״אממ לא, אבא רוצה שנלך איתו לסיבוב בשכונה כדי שניראה את האיזור״ ״תיתארגני עוד מעט יוצאים״ הוא אמר לי, הנהנתי והוא יצא מהחדר. התארגנתי וירדתי לסלון, ראיתי שם את טום ואבא אבל לא הבנתי איפה אחי הבכור , ליאם. ״איפה ליאם?״ שאלתי אותם ״הוא החליט להישאר עם אמבר בלוס אנג׳לס״ ליאם כבר בן 23 ואמבר זאת חברו שלו, הם גרים ביחד בדירה שכורה בלוס אנג׳לס אז הוא החליט להישאר שם איתה. ״טוב יאללה בואו נצא״ טום אמר ומיד יצאנו כולנו הבית והלכנו לכיוון פארק קרוב שהיה באיזור.
כשהגענו לפארק ראינו צמוד לשם בית ספר גדול ואבא שלנו אמר ״זה יהיה בית הספר החדש שלכם״ הבית ספר נראה מאוד נחמד ויפה, אבל אני עדיין התגעגעתי לבית ספר הקודם למרות שלא היו לי שם ממש חברים כי לא היה לי יותר מידי זמן לחברים בשנה האחרונה..
חזרנו הביתה אחריי שהמשכנו קצת להסתובב ונכנסתי להתקלח, כשיצאתי מהמקלחת אחריי שהתלבשתי והייתי בחדר קיבלתי התקף חרדה היה לי ממש קשה לנשום, רעדתי ובכיתי בלי שליטה ולא ידעתי למה ובדיוק זה קרה עכשיו ואז טום ניכנס הוא רצה לקרוא לי לארוחת הערב ואז הוא ראה שאני בהתקף בחרדה ״ט...ום... קשה.. ל..י לנשום..״ ״זה בסדר אני כאן הכל טוב״ והוא פשוט התיישב ליידי על הרצפה ועזר לי לנשום עמוק ולהרגע ואחריי שקצת נרגעתי הוא פשוט חיבק אותי, חיבקתי אותו בחזרה ואמרתי לו בשקט ״תודה טום״. טום ואני כמו החברים הכי טובים, בשנה האחרונה במיוחד. היה לנו כל הזמן אחד את השני ועברנו פחות או יותר את אותו דבר אז גם הבנו אחד את השני.
*נקודת מבט טום*
האוכל היה מוכן, עליתי למעלה לקירור לאל לבוא לאכול אבל כשניכנס לי לחדר שלה ראיתי אותה בוכה רועדת בקושי מצליחה לנשום ויושבת שם על הרציפה וישר הבנתי שהיא בהתקף חרדה, התיישבתי ליידה ועזרתי לה להרגע. אחריי שהיא נרגעה קצת אז ישר חיבקתי אותה, אני יודע שהיא עברה הרבה בזמן האחרון ואני מאוד דואג לה.

*נקודת מבט אל*

ירדנו לארוחת הערב וכל הארוחה לא דיברתי וגם כשפנו אליי לא הגבתי כי לא הייתי מרוכזת בכלל, הרגשתי מנותקת מהגוף שלי ושאני פשוט לא מסוגלת להגיב וגם בקושי אכלתי ואני בטוחה שזה היה ניראה מאוד מוזר מהצד כי בדרך כלל לא אופייני לי לשבת בשקט ובקושי לאכול ואני חושבת שזה גם קצת הדאיג את אבא שלי ואת טום כי זה כבר קצת יותר מידי צירופי מיקרים מוזרים... ההתקף חרדה.. זה שסתם מצאו אותי בוכה ועם עיניים אדומות... ועכשיו גם זה.. ולחשוב שכל זה היה רק ביום אחד.