הוא לא מי שחשבתי שהוא

פרק 13 - החזרה להכל

נקודת מבט אלי

״אלי.... מ..מה עשית לעצמך..?״ טום אמר בקול חלש ומבוהל. שתקתי. לא ידעתי מה להגיד, כאילו מה כבר אפשר להגיד לאח שלך הגדול שכל חיו דואג לי כשהוא פתאום רואה אותך חוזרת לדבר שהוא הציל אותך ממנו לפניי פחות משנה... ״אני...״ ניסיתי לדבר אבל פשוט המילים לא יצאו. ״אני...״ עכשיו גם הדמעות באו... אוי נו באמת אין לי כוח לזה. טום התקרב אליי וחיבק אותי, ״היי אלי, זה בסדר. הכל בסדר.״

יום אחריי זה, קמתי בבוקר ממש מוקדם. כבר ב5:30 הייתי מוכנה לבית הספר אז עשיתי קצת ספורט בחדר מכיוון שעדיין אסור לי לצאת בלי עוד מישהו ליידי. טום נכנס לחדר, התיישב על המיטה שלי, והסתכל עליי. פתאום עלה לו חיוך דבילי קטן על הפנים. ״מה?״ שאלתי בגיחוך קטן ״סתם. הרבה זמן לא ראיתי אותך ככה.״ ענה לי. אחריי כמה דקות של שתיקה הוא קם מהמיטה לכיוון הדלת ואמר אם הגב אליי ״טוב, צריך לצאת לבית ספר עוד עשר דקות. מה להביא לך לאכול לבית ספר?״ שאלה גרועה בשבילי. ״אני לא רוצה אוכל״ טום העיף לי מבט רציני, ״באמת אני לא רוצה אוכל אני אף פעם לא רעבה בשעות הבית ספר״ הוא היה נראה עכשיו עוד יותר רציני. הוא התקרב אליי בחזרה ״אלי, אני יודע שאת עוברת משהו ואני יודע שזה קשה, אבל את חייבת לאכול. אני לא רוצה שתפגעי.״ אני באמת לא ידעתי מה להגיד באותו הרגע. והדמעות פשוט החליטו להחליף תפקיד עם המילים. התחלתי לבכות ולבכות.. לא הצלחתי להפסיק. עלו לי כל כל הרבה דברים מפעם ומכל הדברים שקרו בזמן האחרון. ״ היי... זה בסדר, הכל בסדר.״ טום התקרב אליי וחיבק אותי ״זה בסדר , אני כאן איתך. הכל בסדר״ אני פשוט לא הצלחתי לעצור את הדמעות ופשוט בכיתי לתוך החיבוק שלו.

אחריי כל הבוקר החרא הזה הגעתי לבית ספר ב7:45 . 15 דקות לפניי תחילת הלימודים. ראיתי את קייט בשער בית הספר כנראה שהיא חיכתה לי כי ברגע שראתה אותי היא ישר רצה אליי וחיבקה אותי ״גם אני שמחה לראות אותך״ אמרתי בצחוק קטן ״אויש סתמי כבר״ היא אמרה והתחלנו ללכת לכיוון הלוקרים שלנו. לקחנו כל אחת את הציוד שלה והתחלנו ללכת לכיוון הכיתה. השעה הראשונה היתה שיעור ספרות, כשהגענו לכיתה גם לוקאס היה שם. הוא ישב בפינה של הכיתה. אני וקייט התיישבנו שולחן מלפני.

שאר היום בבית הספר היה משעמם ורגיל, בסוף היום טום ואני הלכנו לבית, טום רצה להזמין סושי אבל אמרתי שאני לא רעבה והלכתי לחדר. מישהו דפק על הדלת , זה היה טום. ״אני יודע שאמרת שאת לא רעבה אבל אני יודע שאת כן. הזמנתי לך
את מה שאת אוהבת בבקשה תאכלי״ הוא צדק, באמת הייתי רעבה. טוב נו , לא יקרה כלום רק בגלל קצת סושי , נכון?
באתי איתו למטה לסלון והוא הביא את האוכל איתו וישבנו ביחד לראות סרט.
ניסיתי להתחיל לאכול אבל אז המחשבות התחילו לעלות.
המחשבות שלי זה האויב הכי גדול שלי, השנאה הכי גדולה שלי, אבל חלק בלתי נפרד ממני. אבל אוליי המחשבות שלי צודקות? אוליי אני באמת שמנה מידי? אוליי לא מגיע לי לאכול היום? אוליי אני צריכה פשוט להגיד שכואבת לי הבטן ולא לאכול? אסור לי לאכול את זה. אסור לי לעלות במשקל. פשוט אסור לי. כי אם אני אעלה במשקל אני לא יהיה יפה , נכון? זה מה שאמרו לי כל החיים. אני ממש לא חושבת ככה, אבל זה מה שתמיד אמרו לי מאז שאני קטנה. וזה התחיל להיכנס לי לראש. ואם בשביל להיות יפה אני צריכה להיות רזה ובשביל להיות רזה אני צריכה להרעיב את עצמי ולסבול, זה מה שאני אעשה וזה מה שיקרה. כי אני חייבת להיות יפה. מי שלא יפה לא נחשבת ואני לא מסוגלת להמשיך להיות לא נחשבת כל החיים שלי. לא שמתי לה מה קורה סביבי והתחיל לי כאב ראש נוראי, ״אני מצטערת, אני לא יכולה״ אמרתי מהר לטום בלי להסתכל עליו אפילו ופשוט רצתי לחדר. לא הייתי מסוגלת יותר להמשיך ככה. ״איפה זה נו... איפה שמתי את זה...״ דיברתי לעצמי כאילו זה באמת יעזור לי במשהו ״הנה מצאתי״ מצאתי את
המחדד השבור. ״סליחה, אני מצטערת.״ אמרתי לעצמי בשקט כאילו אני באמת אצליח לסלוח לעצמי מתישהו בחיים האלה. עשיתי לעצמי חתך אחד , ואז עוד אחד, ואז עוד אחד , ואז עוד אחד... זה היה כואב. מאוד. הכאב של הברזל החד חותך לי את העור היה ממכר ונוראי, כמו סמים. זה היה הסם שלי. ״על זה שהייתי דפוקה כל כך״ עשיתי לעצמי עוד חתך , ״ועל זה שאפילו לאכול אני לא מצליחה״ ועוד חתך , ״ועל זה שאני לא מסוגלת לא לאכול״ עוד חתך , ״על זה שאני דפוקה כל כך״ עוד אחד , ״ על זה שאני לא מסוגלת לתת לאחרים לעזור לי למרות שאני כל כך צריכה את זה״ עוד אחד , ״על זה.... על זה שלא הייתי מסוגלת לא לפגוע בעצמי שוב״ . זה היה האחד האחרון להיום , אבל הכי כואב. אחד שישאיר לי צלקת לנצח. אחד שיהיה עמוק ונוראי. אחד שיגרום לי לסבול באמת.

אחרי כל החרא הזה פשוט הלכתי לישון. הלכתי לישון עם חתכים מדממים על היד ודם נוזל על כולי. אני אוהבת את ההרגשה הזאת, ההרגשה של אחרי. ההרגשה של היד הפצועה והכואבת והדם שיוצא ממני. הרגשה ממכרת. ובדוק ככה נרדמתי, עם היד המדממת, השרוול המלוכלך, המחדד השבור ביד השנייה ובתחושת אכזבה הענקית הזאת שאני לא מצליחה לעצור.

קמתי בערך בשלוש בלילה, כולם ישנים. ירדתי למבטח עם ראש כואב ברמות מטורפות. אני מרגישה שאני עומדת להתעלף.. הגעתי למטה .. הראש שלי עדיין כואב. רק עכשיו אני שמה לב לכמות הדם שאיבדתי היום. לא שתיתי כלום כבר מאתמול בלילה ולא אכלתי כבר יומיים. אני מרגישה נוראי. הראש שלי מתפוצץ ואני בקושי מחזיקה את עצמי.
הרגשתי כבר כאילו הרגליים שלי קורסות ונפלתי למטה על הרצפה. מאז אני לא זוכרת כלום. הדבר הבא שאני זוכרת מאז זה את טום מעליי מנסה להעיר אותי. כשפתחתי עיניים הראש שלי כאב אפילו יותר. ״אלי? את בסדר?״ טום שאל אותי ושמעו בקול שלו כמה שהוא מודאג. לא הצלחתי לענות. האמת היא שאני לא בסדר, ממש לא בסדר. ועכשיו אני מרגישה כאילו הראש שלי עומד להתפוצץ לאלף חתיכות. נמאס לי כבר. נמאס לי כל כך. ״כן... אני בסדר..״ היה לו מבט מודאג בעיניים וזה שבר אותי. ״מה.. מה השעה כבר?״ ״כמעט ארבע בבוקר.. אני חושב שעדיף שתאכלי משהו קטן ותלכי לישון שוב.״ אני לא יכולה לאכול. אין מצב שאני אוכלת. ״אני לא יכולה.״ ״אלי...״ אוף אין לי כוח כבר לאכזב אותם ״אני מצטערת. אני באמת לא יכולה.״ טום התקרב אליי וחיבק אותי ״אין לך על מה להתנצל, אני יודע כמה שאת מנסה. אבל את חייבת לאכול משהו... אפילו משהו קטן.״ אני לא יודעת כבר מה לעשות. אני לא יכולה לאכזב אותו. ״אוקיי, אני אנסה״ טום עזר לי לקום ולקח אותי לכיסא במטבח. הוא הכין לי לאכול ובאמת שניסיתי, ניסיתי כל כך לאכול את זה.. אני יודעת שאני יכולה. אני אצליח.

אני הצלחתי לאכול קצת, אבל בקושי. טום עזר לי לעלות לחדר ונכנסתי למיטה הכי מהר שאני יכולה. נכנסתי מתחת לשמיכה, למקום הבטוח שלי. טום בא ליידי ונשכב ליידי במיטה . הוא היה ליידי , מלטף לי את השיער. ונרדמתי בחזרה. בזמן שאני לייד טום. הבן אדם האהוב עליי בכל העולם, היחיד שמציל אותי מעצמי. אני בטוחה שהוא כבר יודע מה קורה לי, אני יודעת שהוא יודע. לא שמתי לב לזה עד עכשיו אבל השרוולים שלי בכלל לא כיסו את החתכים שעשיתי לפני ואני יודעת שהוא ראה אותם ולא אמר כלום. אני אוהבת אותו כל כך. אני כל כך שמחה שיש לי אותו, הוא הבן אדם היחיד שאני צריכה.

הייייי אני יודעת שעבר מלא זמן מאז שכתבתי אבל עכשיו אני מנסה לחזור לכתוב. מקווה שאהבתם את הפרק❤️