הוא לא מי שחשבתי שהוא

פרק 11- בית החולים

נקודת מבט אלי
משטרה? מה המשטרה עושה פה? אוליי הם באו להציל אותי? אני ממש מקווה. הדבר היחיד שאני גוצה כרגע זה לקבל חיבוק מטום. הוא הכל בשבילי. אני יודעת שאני פה רק לפחות 24 שעות כי כבר היה זריחה בפעם השנייה מאז שהגעתי אבל אני ממש מתגעגעת אליו. פתאום הדלת נפתחה בחוזקה וקטעה את מחשבותי. זה היה בן והוא כיוון אליי את האקדח. מה לעזאזל קורה פה?! פתאום הדלת של המכונית נפתחה וראיתי שם את השוטרים ואת אבא ליאם וטום. מה קורה פה? בן עומד להרוג אותי? לא ממש הצלחתי לראות מה קורה בחוץ עם המשפחה שלי אבל רק ראיתי שטום בוכה וליאם מחבק אותו. אחריי זה אני רק זוכרת בום אחד גדול וצרחות.

נקודת מבט טום

הגענו למקום וראיתי שם את אלי, קשורה בשרשרת מברזל לעמוד. זה שבר אותי. בן עמוד מולה עם אקדח ״תלכו מפה אם אכפת לכם מהחיים שלה״ לרגע חשבתי שאולי כדאי שהאמת נלך כדי שהוא לא יפגע בה, אבל אם נלך הוא יפגע בה יותר. הוא עמד שם, מנסה לאיים עלינו שנלך, הדבר היחיד שאני חושב עליו באותו רגע זה מה יקרה אם הוא יעשה משהו כי לא נלך. השוטרים ניסו להתקרב, בן דרך את הנשק ״יש לכם הזדמנות אחרונה להתרחק מפה!״ המחשבות שלי רק המשיכו יותר ויותר , מה לעזאזל יקרה אם הוא יפגע בה? השוטרים המשיכו להתקרב, ואז שמענו שתי בומים. אחד אחריי השני. באותו הרגע המוח שלי הפסיק לקלוט את מה שקורה סביבי. לא הייתי מסוגל יותר. פשוט נפלתי לרצפה וצרחתי מכאב. הכאב הזה לא היה כאב פיזי, הוא היה כאב נפשי, אבל הוא היה כואב וחד כמו סכין. ליאם התיישב לידי וחיבק אותי וראיתי שגם הוא בוכה אבל מנסה להסתיר. אבא שלנו והשוטרים רצו לעבר אלי והשוטרים הצליחו לתפוס את בן. אני רצתי לאלי וליאם ניסה לעצור אותי אבל לא הצליח. פאק. פאק פאק פאק. היא שוכבת שם על הרצפה. כולה מלאה בדם. לא שמתי לב אפילו שהתקשרו לאמבולנס עד שהוא הגיע. רציתי כל כך ללכת איתה לבית החולים אבל אבא וליאם לא הסכימו. אבא הלך עם אלי ואחד השוטרים החזירו אותי ואת ליאם הביתה. אני מקווה שהיא תיהיה בסדר, היא כל החיים שלי, איבדתי כבר את אמא, אני לא מסוגל לאבד גם אותה.

יום אחריי

נקודת מבט טום

אלי עדיין לא חזרה הביתה והיא עדיין בבית החולים, אבא אומר שהיא יותר טוב עכשיו אבל היא רק עם דופק ושומעת, היא לא יכולה לזוז ולדבר או לעשות דברים. ישבתי בספה בסלון וכבר מאתמול לא אכלתי כלום או שתיתי. פשוט לא היילי רעב וצמא. לא היה לי חשק לכלום. לא להיפגש עם מישהו, לא ללכת לבית ספר, לא לראות טלוויזיה לא לאכול לא לשתות וגם לא לדבר בטלפון. ״אתה חייב לאכול משהו, אפילו משהו קטן. אני הביא לך תה ופרוסת עוגה.״ ליאם אמר לי בזמן שאני שוכב על הספה ובוהה בתקרה ״אני לא רוצה״ הדבר היחיד שהצלחתי להוציא מפי ביום האחרון. ״ אתה חייב. זאת לא שאלה ״
ליאם אמר והלך למטבח. שמעתי דפיקת דלת וליאם היה רחוק אז קמתי אני לפתוח את הדלת. אוי לא. זאת ליה. בטח היא תשאל על אלי. ״היי. אלי לא עונה לי כבר כמה ימים והיא גם לא באה לבית ספר. היא בבית? אני יכולה לדבר איתה?״ ברור שהיא שאלה את זה, היא החברה הכי טובה שלה. השאלה הזאת הציפה במוחי את כל מה שקרה אתמול. היריה, כל הדם, כל הבכי והצרחות שלי. לא יכלתי לעמוד בזה ופשוט התחלתי לבכות בלי שליטה. ניסיתי להסתיר את הפנים שלי חלק משרוול הקפוצ׳ון שהיה על כף היד שלי אבל ברור שהיא ראתה את זה, בכיתי כל כך חזק שגם במטבח שמעו את זה ומיד ליאם בא. הוא חיבק אותי וראה את ליה בדלת ״אני כל כך מצטערת אני אל התכוונתי ל-״ ״זה בסדר זה לא אשמתך, בואי תיכנסי אני כבר בא״ ליאם קטע אותה וחיבק אותי חזק והחזרתי לו חיבוק. ״אוליי תלך שנייה לשתוף פנים? העוגה והתה שלך על השולחן במטבח אז לך לשתוף פנים וזה מחכה לך שם.״ לא הצלחתי לדבר אז פשוט הנהנתי והלכתי לשירותים לשתוף פנים ולקנות את הדמעות.

נקודת מבט ליאם

ליה ישבה בספה בסלון אז באתי אליה וישבתי לידה. היא היתה כל כך מבולבלת ולא הצליח להבין מה קורה פה. ״היי, מה קורה?״ אמרתי לה כדי לרכך קצת את האווירה ״אממ אני בסדר. באתי לבדוק מה עם אלי כי היא לא עונה לי כבר כמה ימים ואל ראיתי אותה בבית ספר. אני ממש מקווה שלא פגעתי בטו-״ ״הכל בסדר. זה לא אשמתך״ קטעתי אותה שוב כדי שתבין שהיא לא היא עשתה את זה, הוא פשוט ממש רגיש לזה עדיין. ״תאמת שהמצב עם אלי לא כל כך טוב״ אמרתי והמשכתי אחריי כמה שניות ״אמ.. אני לא ממש יודע איך להגיד את זה כי זה קצת מסובך אבל.. בן.. בן חטף אותה. היא ניכנסה להיתקלח והוא כנראה היה שם והוא חטף אותה. שמענו צעקות אז באנו לראות מה קרה אבל כבר שניהם לא היו שם. אחריי בערך יום הצלחנו למצוא אותם ובאנו עם המשטרה לחפש אותם. בגלל שבאנו ולא הסכמנו ללכת בן ירה בה. פעמיים. אבל עכשיו היא בבית חולים עם אבא שלנו והיא תיהיה בסדר. הפגיעה היתה ברגל וביד למזלנו והיא תיהיה בסדר. היא עם דופק ושומעת והכל אבל לא יכולה לדבר או לזוז״ עכשיו שתקתי כי דיברתי מלא וראיתי את העצב בעיניה. ״וואו. אמ, אני לא יודעת מה להגיד. אני בשוק.״
ליה כבר חזרה הביתה וטום הצליח לאכול חצי פרוסת עוגה אבל לפחות הוא שתה את כל התה.

כעבור 3 ימים
נקודת מבט טום

הייתי בחדר שכבתי על המיטה וחשבתי. חשבתי על החיים, על אלי, על הבית ספר, על אמא, על הכל. ליאם קטע את מחשבותי בזה שהוא קרא לי מהסלון לבוא. קמתי מהמיטה בלי שום כוח ולא מיהרתי בכלל, עם העיניים נפולות לרצפה. ברגע שהתקרבתי קצת לדלת ולבחון ראיתי שם את אלי, על קביים עם תחבושת קטנה על היד. ברגע שראיתי אותה נפערו עיניי. רצתי אליה וחיבקתי אותה כמו שלא חיבקתי מישהו בחיים שלי. ״התגעגעתי אלייך כל כך״ לחשתי לה באוזן תוך כדי שחיבקתי אותה, ״גם אני התגעגעתי אלייך. היה לי קשה להיות שם לבד בילעדייך״ אמרה בקול חלש עד כדי כך שבקושי היה אפשר לשמוע.

זהו לבינתייםםםם
מקווה ממש שאהבתם/ן❤️
897 מיליםםם😍
הפרק הבא יעלה בהקדם🤍