הוא לא מי שחשבתי שהוא

פרק 7-ליאם

היי לכולם, אני שמחה שרובכם בינתיים אהבתם את הספר, אז הנה פרק חדש וארוך הרבה יותר מהרגיל. קריאה מהנה🤍
*נקודת מבט טום*
עזרתי לאל לעלות לחדר וירדתי למטה. אבא שלי עמד במטבח והסתכל עליי כאילו הוא מצפה שאני הסביר מה קורה כאן, ברגע שהגעתי למטה הוא לא חיכה שנייה וישר שאל ״טום, מה קורא כאן?״ לא ממש ידעתי איך לספר לו את זה כי אני לא רוצה להגיד משהו שילחיץ אותו יותר מידי למרות שאני יודע שזה לא משהו שקורה בדרך כלל וגם אני לא רוצה להגיד משהו שאל לא רוצה שאני אגיד. חשבתי וחשבתי ולא הייתי מרוכז בכלל מרוב מחשבות ״טום? טום! אתה איתי?״ שמעתי את אבא שלי אומר לי תוך כדי שאני בכלל לא מרוכז ״כ..כן אבא..״ ״מה קורה כאן?״ הוא שאל שוב, עדיין לא ממש ידעתי מה לענות אבל פשוט אמרתי ״בן.. הוא כמעט אנס את אל..״ אמרתי, אחריי כמה שניות המשכתי ״לוקאס גר ממש קרוב לשם והוא שמע צעקות אז בא לבדוק מה קרה, הוא ראה אותם שם אז הוא עזר לה ולקח אותה אליו הביתה, כשהם הגיעו לבית שלו הוא התקשר אליי״ אמרתי תוך כדי שאני מסתכל לרצפה עם מועקה בגרון מרוב שאני לא מסוגל לחשוב מי יעשה לאחותי דבר כזה. אבא שלי היה בשוק, הוא לא ידע מה להגיד לי. אחריי כמה דקות של שתיקה הוא אמר לי ״וואו, תודה שאמרת לי טום, אני ילך לדבר איתה״ ומיד הלך משם ועלה במדרגות לחדר של אל.

*נקודת מבט אל*

ישנתי בערך ל10 דקות אבל אז התעוררתי מבחילה נוראית. ממש חמש דקות אחריי שקמתי אבא שלי ניכנס לחדר שלי. ״אלי, מתוקה שלי. את בסדר?״ הינהנתי בחיוב ולא ממש שמעתי מה שהוא אומר, היה לי כאב ראש נוראי ובחילה. הרגשתי שמישהו דופק לי על הראש עם פטיש, זה היה כל כך כואב שלא הצלחתי להקשיב למה שאומרים לי. החזקתי את הראש עם היד כי מרוב שהוא כאב לא הצלחתי להחזיק איתו לבד. ״אל? הכל טוב?״ בקושי שמעתי את אבא שלי אומר, בקושי הצלחתי לדבר אבל עדיין עניתי ״כן, רק קצת כואב לי הראש״ ״בואי, נרד למטה ואני אכין לך תה״ הוא השיב לי וירדנו למטה התיישבתי על הספה בסלון ומרוב שכאב לי אפילו לא ראיתי שטום יושב שם גם.

*נקודת מבט טום*
ראיתי את אל ואבא שלנו יורדים במדרגות אל באה לכיווני כשהחזיקה את ראשה כמו שהיא עושה כשכואב לה ואבא שלנו הלך לכיוון המטבח. ראיתי שאל אפילו לא שמה לב שגם אני יושב על הספה כניראה שכואב לה ממש, ״אל את בסדר?״ שאלתי אותה והיא הסתכלה לכיווני וניבהלה קצת, כניראה שלא חשבה שאני כאן... ״כן.. אני בסדר, רק קצת כואב לי הראש״ אבא שלי הביא לה כוס תה חמה.

*נקודת מבט אל*
לקחתי לגימה קטנה מהתה טבל הוא היה מאוד חם אז הנחתי אותו על השולחן הקטן שליד הספה. טום בא לדבר ולפניי שהוא הספיק נישמע צלצול מהדלת. ״אני אפתח״ אמרתי והקול שלי היה נשמע קצת אדיש וצרוד מכיוון שגם הגרון התחיל לכאוב לי. באתי לקום ומיד טום משך אותי למטה לספה ואמר ״אל את צריכה לנוח, אני אפתח״ כרגיל, דואג לי, אני לא אומרת שזה לא נחמד שיש מישהו שדואג לי ואני יודעת שאני יכולה לסמוך עליו ולספר לו הכל אבל לפעמים הוא דואג יותר מידי וזה יוצר בשבילו המון לחץ. לפניי שהספקתי לענות הוא זינק מהספה והלך לדלת. הוא פתח אותה ופתאום הוא היה ניראה מבואס קצת ואמר ״אה, זה אתה״ לא כל כך הבנתי מי זה היה אבל תוך מספר שניות טום הלך מהדלת והשאיר אותה פתוחה ״משהו פה שמח לראות אותי..״ הקול הזה היה נשמע לי מאוד מוכר.. ליאם! זה ליאם! יאו אם כל הדברים שקרו בימים האחרונים ממש שחכתי מזה שהוא אמור לבוא לביקור. הוא ניכנס בדלת עם 2 מזוודות ותיק ואמבר חברה שלו אחריו.
אם אתם שואלים את עצמכם למה טום לא היתלהב בכלל מזה שליאם הגיע אחריי כמעט ארבעה חודשים שלא ראינו אותו אז תאמת שגם אני לא כל כך היתלהבתי מזה... וזה בגלל מה שהוא עשה כשאמא שלנו חלתה

*פלשבאק שנה וחצי אחורה, כשאמא שלהם חלתה*
*נקודת מבט אל*
אבא שלנו קרא לנו ללמטה לסלון וכולנו באנו וראינו אותו ואת אמא שלנו ליד אבא וזה היה ניראה שיש להם משהו מאוד חשוב להגיד לנו. ראיתי של אמא שלי עולות דמעות בעיניים ותאמת שכבר חשדתי שקרה משהו מאוד נוראי. כולנו התיישבנו ואני הייתי מאוד בלחץ בגלל המבטים שלהם, בכללי מאז שהתחילו להחרים אותי בכיתה ה׳ יש ךי התקפים ואני נלחצת מכל דבר ובקושי סומכת על אנשים, אבל זה לא מה שחשוב עכשיו. כל כך לא רציתי לשמוע משהו רע עכשיו. אבל ליאם כמו תמיד היה בטלפון ולא היה אכפת לו שאמא שלנו בוכה וגם שאבא שלנו עם דמעות בעיניים, אבל זה ליאם, הוא תמיד ככה למרות שזה ממש מעצבן את כולם. ואז אז אבא שלנו התחיל לדבר ״תקשיבו ילדים, יש לנו משהו מאוד לא פשוט להודיע לכם. כמו שאתם יודעים אמא כבר הרבה מאוד זמן לא מרגישה טוב כבר הרבה זמן והיינו הרבה בבתי חולים כדי לבדוק מה קרה לה״ הוא הפסיק לרגע והרגשתי שהלב שלי דופק מאוד חזק והייתי נורא בלחץ ״אז אחריי כמה בדיקות הרופאים גילו שאמא חולה בסרטן...״ באותה שנייה שהוא אמר את זה לפניי שהמוח שלי הספיק לקלוט משהו פשוט פרצתי בבכי ורצתי לאמא שלי וחיבקתי אותה בזמן שגם היא בוכה בעצמה. ואז גם טום בא וחיבק את שתינו וממש התאמץ לא לבכות אבל לא הצליח ופרץ בבכי גם, ואז גם אבא שלנו אבל כמובן שכמו תמיד ליאם היה עדיין בטלפון ואפילו לא היה לא אכפת, ויותר מזה הוא פשוט ציחקק להודעה שכתבו לו ואמר ״טוב בסדר סבבה הבנו אתם עצובים... סיימנו פה?״ באותה שנייה שאותה אמר את זה הוא קם מהספה והלך לחדרו. ראיתי שטום מתחיל להתעצבן אבל ישר משכתי לו את היד וסימנתי לו שיניח לליאם ושזה לא הזמן עכשיו לעשות ריבים. אחריי כמה דקות אנחנו היינו מחובקים ראיתי את ליאם יוצא מחדרו ומיתקדם לדלת הבית. הוא פשוט הלך לו למסעדה עם חברים.

*בהלוויה של אמא שלהם*

אני וטום עמדנו מחובקים ובוכים וליאן עמד ליידנו, וכמו תמיד פשוט היה בטלפון ולא היה לו אכפת ויותר מזה שלא היה לו אכפת הוא צפה בסרטונים עם מוזיקה שמחה וצחק. הוא פשוט לא מכבד כלום ואפילו לא אכפת לו שאמא שלו מתה.. זה רק הכאיב לי יותר שאחריי כל הסבל שהיא עברה מאז שהיא חלתה ואז היא גם ניפטרה ופשוט לא אכפת לו. מאז אני וטום לא מדברים איתו כמעט.

היי אני מאוד שמחה אם אהבתם את הפרק. תודה שאתם קוראים את הספר שלי🤍 או היום או מחר יעלה פרק נוסף עם כל מה שקרה בביקור של ליאם. יום טוב❤️