לכבוש את נסיך הקמפוס

פרק 01 | אודרי

לא תמיד שנאתי אותו.

כשאנשים היו שואלים על העוינות ביננו, הייתי אומרת שזה התחיל בשנאה ממבט בראשון. שרק הצצה קטנה בעיניים העמוקות שלו והתודעה שלי קבעה שהוא יריב. אבל בעצם לא היה שום קליק מוחי ומשיכת מבטים כמו בסרטים - למעשה, הייתי דלוקה עליו. דוחה. הוא נכנס לכיתה י' בג'קט שחור, שיער שחור ג'ט פראי וחיוך יהיר שחשף גומה אחת ומשהו המריא בי. תקווה או ציפור דמיונית, הדבר הזה מת מהרגע שהכרתי אותו באמת.

ארצ'ר מארס. העברתי אצבע אחת על פניו המטושטושת בתמונת המחזור והחמצתי את פניי. לא ידעתי איך הגעתי למצב שבמקום לארוז חפצים שלפתי את האלבום מכיתה י"ב, דפדפתי לציטוטים ונעצרתי עליו. זווית שפתי התעקלה מעט כשקראתי את האותיות השחורות הקטנות - אני לא רוצה להיות טום בריידי. טום בריידי רוצה להיות אני.

פלטתי נחירה וגילגלתי את עיניי. היה מוזר לראות שוב את פניו אחרי שלושה חודשים של שקט נפשי. בעצם, היה מוזר לראות את כל הפרצופים של המחזור שלי. סביר להניח שזאת תהיה הפעם האחרונה שאראה חלק מהם, אלא אם כן בגיל שבעים אחליט לחשוף לנכדים שלי את התמונות כדי להוכיח שהייתי חתיכה. אבל מי יודע, אולי אראה אחד מהם במסדרונות פְרֻשְמֻן-האוּס בקמפוס. או בתור בבית קפה. אני אחייך אליהם אם יבחינו בי, אצטרף לשיחת חולין קצרה ואצחק עם עצמי שפעם היינו חברים. עכשיו אנחנו זרים.

אבל לארצ'ר מארס לא אתגעגע. סביר להניח שאם אבחין אי פעם בבלורית השחורה הפרועה שלו או ברמז לחיוך היהיר, אפנה לכיוון האחר. וגם אם יזכור אותי אחרי שנים של שנאה הדדית, אולי הוא יחליט לפעול באותה דרך. התעלמות.

הדרך האהובה עליי לאחרונה להסתדר עם דברים.

ציפור קוראת מעבר לחלון, ואני נזכרת ששעות היום כבר כמעט אזלו, ועדיין לא הייתי קרובה לסיום. אפשר היה לחשוב שלמלא תיק ומזוודה אחת תהיה פעולה פשוטה, אבל הרצפה שלי, מכוסה בבגדים, מחברות וחפצים שלא הייתי רואה עוד עשור אלמלא הייתי אורזת (אה, אז הנה לאן נעלמו השפתונים מכיתה ח') הוכיחה אחרת.

ייתכן שזאת הייתה אשמתי וייתכן שרק ניהול זמן לקוי, אבל עמדתי לעזוב מחר, ועדיין לא ארזתי דבר. אז כן, במקום לקפל את הגרביים בתחתית המזוודה, מצאתי את עצמי מקמטת אותם לכדור, זורקת אותם בפינה חשוכה ומעיינת שעה שלמה בספר המחזור. אה, וגם מביטה בארצ'ר מארס. סדר עדיפויות, מישהו?

פלטתי אנחה ושפשפתי את מצחי. כל דקה שעברה התמתחה, ומצאתי את עצמי משתוקקת לצאת מפה. הפגישה עם נֻסי בבית הקפה נדחתה לשעה ארבע, אבל עדיין היו לי שעתיים שלמות של אריזה, שעמום מוחלט ובהייה בתקרה.

אף על פי שרוב הדחייה שלי מפירוק החדר נבעה מאי-רצון, ידעתי שחלק בי הבין כי אריזה פירושה עזיבה. לא סופית, אבל בכל זאת עזיבה. בוסטון קולג' הייתה במרחק שלוש שעות מוירג'ין-ריבר, מה שאומר שאהייה במרחק שלוש שעות מכל דבר מוכר, מהדינר של פופ'ס, מהעץ שתחתיו קיבלתי את הנשיקה הראשונה שלי. זה היה חתיכת שינוי, ואף על פי שהתודעה הפחדנית שלי התחבאה מאחורי תירוצים כמו 'זה משעמם תחת' ו'זה הקיץ האחרון שלך! אל תהיי תקועה בחדר, תעשי חיים!' הבנתי שזנחתי את האריזה מסיבה אחת לגמרי – כי ברגע שאכניס את הכל למזוודה וארכוס את הריצ'רץ', אדע שאני באמת עוזבת.

והאם אני באמת מוכנה לעזוב?

מאז שהייתי בחטיבה, שוצפת הורמונים ומתעניינת בבנים ובילויים, נשאתי עיניים לקולג'. לעתיד. לצאת מהעיירה הקטנה אל העולם האמיתי. בזמנו, קברנו נֻסי ואני קפסולת זמן. חפרנו אותה מהאדמה ביום האחרון של התיכון, והמכתב המקומט עם העט הורוד ושירבוטי הלב עדיין שכב על קצה השולחן שלי:

היי, אודרי מהעתיד :)

תגידי, איך העתיד?
אני חתיכה? יש לי חבר כבר?
האם מכוניות מתעופפות בשמי וירג'ין-ריבר?
ג'יימי קול חתיך ללא גשר? אני מקווה שכן, כי ההתערבות עם נסי יכולה להביא לי חמש דולר.
אני חושבת שזה מיותר לשאול אם אני ונסי עדיין חברות - אלא אם כן היא הצליחה למצוא דרך להיכנס לתוך ספר.
אני מקווה שאנחנו בדרכנו לבוסטון קולג' או סטנפורד, כי את יודעת, משם כל המנתחים יוצאים.

בכל מקרה, אני מאחלת לך בהצלחה. אני את שלי כבר עשיתי, עכשיו את.

נ"ב: אז כן יש לי חבר???