לכבוש את נסיך הקמפוס

פרק 02 || אודרי

הדינר של גליין דמה יותר לבית קפה, עם קירות בצבע קרם, שולחנות עץ עגולים עם רגלי קרמיקה מפוסלים ושטיחים פרוותיים בצבע לאטה. הדלפק היה עשוי עץ ערבה, ותצוגה של מיני מאפים, עוגות פירות מיניאטוריות עם עיטורי קרם וקאפקייקס צבעוניים הוצגו לראווה מתחת לכיסוי זכוכית מעוקל.

אני מחכה כבר רבע שעה לנֻסי, אצבעותיי מטופפות בקוצר רוח על שולחן העץ ומגרדות מהצורך להזמין קפה ואחת מהמיני-עוגות המפתות עם פירות היער. היו לנֻסי שני מצבים - חצי שעה לפני הזמן, או חצי שעה באיחור.
היום היא כנראה בחרה באפשרות השנייה.

נֻסי יכלה להיות ספונטנית. בעצם, היא תמיד הייתה ספונטנית, אלא שהמעשים שלה היו צפויים מאוד, אבל ההחלפות שלה בינהם היו מפתיעות כמו סערה אחרי יום מוצף שמש. היא יכלה להיות חברותית כמו כלב קשיש או מלאת אנרגיה כמו קפיץ, וזה היה הקטע איתה - בחיים לא תדע מה תקבל.

"אני מצטערת, אני מצטערת," נֻסי נשמטה אל הכיסא הפנוי מולי. אפילו לא הבחנתי שהתקרבה, כנראה כי מבטי היה נעוץ בערגה בקינוחי התצוגה ההם.

הרמתי את מבטי לנערה הצנומה ירוקת-העיניים שמולי. השיער השחור החלק שלה היה אסוף, כמו תמיד, מתחת לחם-צוואר ירוק, אף על פי שעדיין היינו בספטמבר. היא לבשה חולצה כתומה שלא תאמה את בגדיה כלל, ולא הביאה שום תיק מלבד ספר עבה שטחבה מתחת לזרועה. הכירו - וֻנסה פיאֻטי. החברה הכי טובה שלי מאז החטיבה. למה? אני לא יודעת.

נעצתי בה מבט. "את חייבת לי קפוצ'ינו. ובראוניז."

היא שלחה בי מבט מתנצל, ואז קימטה את מצחה. "לא קבענו על שום דבר כזה."

"לא, לא, גברתי," הצבעתי על הספר שלה. "את זוכרת מה קרה בפעם האחרונה שהבאת ספר לפעולה חברתית? התעלמת ממני וקראת כל היום. אני לא המצאתי את התנאים האלו. את כן."

מבטה היה תלוי על התקרה לכמה רגעים, ואז עיניה אורו בהבנה. "אה, כן," היא הנהנה. "אני זוכרת שאמרתי את זה כדי שלא תחליטי להפסיק לדבר איתי יותר."

כתפיי התרפו, אבל היה קשה לומר שהרגשתי אכזבה. "אז אין שום בראוניז וקפוצ'ינו באופק?"

"רק אם הכסף שלך גם שם," היא אמרה בעליצות.

נאנחתי ושלפתי את ארנק המיקי-מאוס שלי. אני יודעת, אני יודעת, אני בת שמונה עשרה, אני מבוגרת מידי לדברים האלה. אבל למי איכפת שהוא היה (ועדיין) הדמות המצוירת האהובה עליי מדיסני? בטח שלא לך.

"היי," נֻסי מירפקה אותי, עיניה נוצצות בשובבות. "ראית מי בקופה? זה מיסטר-בריסטר."

רציתי לענות שברור שראיתי אותו, וברור שהיא ידעה שהוא יהיה שם. גייב צ'נדלר, הברמן הברונטי עם שתי הגומות, תמיד עבד כאן בשעות האלו. אבל במקום זה, גלגלתי את עיניי, "את יכולה בבקשה להפסיק לקרוא לו ככה?"

היא צחקה. "מצטערת, התרגלתי כבר. חוץ מזה, איזה שם מוצלח יותר מזה? ג'י? קופאי גורבאי? הקראש הנצחי של אוד -"

חבטתי על זרועה, קוטעת את הניסיון הזדוני שלה לחשוף אותי. עוד עובדה מעניינת על נֻסי - היא הייתה הנערה הכי שקטה בעולם, עד שעשיתם את הטעות האיומה והכנסתם אותה לחייכם, ועד שהשיחה התגלגלה למין, ועד שהיא פשוט צעקה את המילה קונדום, סקס, או דילדו. ואגב, גייב צ'נדלר לא היה הקראש הנצחי שלי. הוא היה רק מספר שש ברשימה שלי.

"הממ," נֻסי סקרה את התפריט שעל הקיר בספקנות, כאילו זאת לא הייתה הפעם המאה ועשרים שהלכנו לכאן. אני, בנתיים, כבר ידעתי בדיוק מה אני רוצה.

(ספויילר: לא בראוניז וקפוצ'ינו).

"היי," עטיתי את החיוך הכי זוהר שלי, מקפידה לסדר את שערי בצורה מחמיאה על פניי. גייב הרים את מבטו ממוכנת הקפה, ומבטי פגש בעיניי השקד שלו. עכשיו, תדמיינו סצנה מגוחכת ברמות מקלישיאה רומנטית שכנראה הכחשתם שאי פעם ראיתם. זה אולי היה שבריר שנייה של נעיצת מבט, אבל זה הרגיש כמו דקה שלמה.

גייב כחכח בגרונו.

"אה - אפשר בבקשה לאטה בינוני וטארט אוכמניות?" למזלי, לשוני לא בגדה בי הפעם. "תודה."

אחרי שנֻסי הזמינה - צ'אי לאטה וחצי כריך סלמון - פילסנו את דרכנו חזרה לשולחנו הקבוע. הוא היה הרחוק ביותר, עם מיזוג מעולה ונוף למייפל סטריט ההומה.

"אני מוכרחה לשאול," נֻסי לעסה את הכריך שלה. "את עדיין דלוקה על מר ברמן החתיך? או על ארצ'ר?"

השתנקתי מהלאטה שלי ונעצתי בה מבט המום. אם מבט היה מסוגל לרצוח - תאמינו לי, ונסה פיאֻטי הייתה שוכבת על הרצפה בתוך שלולית של צ'אי.

אבל נֻסי, חיה ומעצבנת מאוד, רק לגמה מהמשקה הלא-שפוך שלה. "מה?" שאלה בתמימות. "הגענו לכאן כדי לדבר על חיי האהבה שלך. אם אני לא אקבל את החפירה היומית שלי, מוטב שפשוט אחזור לספר שלי. עצרתי בקטע מרתק."

גלגלתי את עיניי. "איכס ארצ'ר. דוחה. ילד מעצבן. סוף סיפור. סוף חפירה. מרוצה?"

היא עשתה פרצוף. "בכלל לא. אני אתן לך אחת מתוך חמש רק על הניסיון."

רכנתי על מרפקיי. "ארצ'ר מארס נמצא בעבר. לא משנה מה הרגשתי כלפיו, אני לא אפגוש אותו יותר. זה לא משנה."

"אם זה מה שאת אומרת," היא שלחה לעברי משיכת כתפיים לא-מחייבת. ברגעים כאלו התחרטי שהתוודתי לה על המשיכה שלי לארצ'ר.
אני נזכרת איך היא הגיבה לראשונה לזה - עיניים פעורות בתדהמה, צחוק חנוק וצ'אי לאטה שפוך השולחן. טוב, אולי זה החלק היחיד שאני לא מרגישה חרטה לגביו.