לכבוש את נסיך הקמפוס

פרק 19

"אלוהים."

"באמת אלוהים."

"אני מת." הוא גנח.

"בבקשה אל תמות עליי."

בהתחשב בנסיבות, זו הייתה בקשה פשוטה. הוא יכל להישען על הלוקרים, או הקירות, או אפילו לקחת את כל הספסל לעצמו, אבל ראשו מצא את עצמו מועך את כתפי. ואת פניי. וחוסם את נתיב האוויר שלי, אבל היי, למי איכפת? כל עוד נוח לארצ'ר מארס.

"לעזאזל," אמרתי, נדחקת עוד יותר הצידה. "כמה הראש שלך שוקל? טון?"

הוא גיחך בעייפות מעבר לסנטרי. "זה כי יש לי מוח גדול מכל החוכמה שלי, אודרי."

גלגלתי את עיניי. אחרי שנפסלנו  – פגיעות ברוטליות בכתף, בטן, ירך וירך אצלי, וראש, זין זין ותחת אצל ארצ'ר (אל תשאלו) – חזרנו למלתחות וחיכינו למקלחת מהירה. אבל מסתבר שהתזמון לא היה הכי טוב, כי הקבוצה שלנו נפסלה כולה, והקבוצה היריבה הייתה ללא פסולים בכלל. מה שאומר – סוף משחק, וכולם הסתערו על המקלחות.

החבלות מיריות הצבע פעמו בכאב, ולרגע ריחמתי על ארצ'ר, שספג את המכות במקום הכי פגוע שיש. אבל אז נזכרתי בהבעת הפנים שלו ברגע ההתקפה, וחלק מהרחמים האלו השתחררו לצחוק. עד שהתחלתי להשתעל ובטני כאבה, כמובן, ואז התחרטתי שכל זה קרה בכלל.

"איי, ארצ'ר," חבטתי בו כשראשו ירד מטה. "אתה מוחץ לי את הציצי."

הוא רטן, אדום כולו מתחת לשארית הצבע הירוק, והתרחק ממני. צחקתי, ואז הפסקתי שוב כשכאב חד עבר בבטני. לא ידעתי מאיפה הגיע האומץ או הרצון להקניט אותו, אבל על אף התשישות לא יכולתי להפסיק לחייך בעליצות. זה היה טוב. למרות הכל, ה'פגישה' הזו לא הייתה גרועה כפי שחשבתי.

דלת מקלחות הבנים נפתחה, וארצ'ר קפץ על רגליו. הוא עיווה את פניו בעודו צולע אל הדלת. "אם אני לא אחזור בעוד רבע שעה – אם כי אני חושד שייקח הרבה יותר זמן לשטוף את הצבע והזכרונות ממני – תקראי למשטרה ותבואי למצוא אותי."

חייכתי והנהנתי, ובראשי צפה התמונה של ארצ'ר, שוכב עירום על הרצפה בתוך שלולית של מים ירקרקים. זה העלה על שפתיי גיחוך בהתחלה, אבל אז קלטתי על מה אני חושבת. מילת המפתח: עירום. נזכרתי בערב אמת החובה, וזכרוניי התחקו אחר קווי המתאר של חזו, מטיילים לאורך הרכסים שלו וצוללים לעמקים המוצללים. משהו זז בתוך בטני, והבטתי ימינה ושמאלה כאילו כדי לוודא שאף אחד לא מביט בי בזעזוע, כאילו אומר: אודרי, מה את חושבת לעצמך? את לא היחידה במוח שלך, את יודעת. תשמרי את זה למקום פרטי!

למרבה המזל, כולם היו עסוקים בענייניהם, ונתנו לי להתמוסס מבושה וסלידה עצמית בשקט. אולי אם הייתי מקבלת כדור צבע לראש – או לביצים, כי אלוהים יודע שלפעמים הבנים מקבלים פקודות רק משם – הייתי יכולה לטעון שקיבלתי זעזוע מוח. אולי הבטן מפקדת על ההיגיון שלי? יכולתי להגן על עצמי ולומר שהאינסטינקט שלי נפגע מהירייה והייתי חצי בהכרה, ולכן התמונה הזו התגנבה לי לראש. כן. זה בהחלט נשמע כמו קו הגנה חזק בבית המשפט.