לכבוש את נסיך הקמפוס

פרק 27

רגע לפני שהוא יצא, קראתי אחריו – "ארצ'ר!"

הוא הסתובב, שיערו סתור וגבו זקורה בשאלה. "כן?"

נשכתי את השפה התחתונה שחי ושיחקתי בקישוטי המלמלה שעל הכרית שלו. "אני צריכה לשירותים. יש במקום הזה שירותים לבנות?" מלמלתי בשקט, מקפידה לא להחזיר לו מבט. מרגע לרגע נעשיתי יותר עירנית, וההבנה של המעשים שלי הכתה בי במלוא העוצמה – השתכרתי, ישנתי באותה מיטה עם ארצ'ר, חלמתי עליו והתעוררתי בין זרועותיו. ואז הקנטתי אותו ושיקרתי לו כאילו כלום לא קרה.

אילו מישהו היה מספר לאודרי של הקיץ שהיא תחלוק אותה מיטה עם פאקינג ארצ'ר מארס, היא הייתה ממליצה לו ללכת לטיפול עם פסיכולוג. כל זה היה כל כך לא מציאותי, שבכל רגע ציפיתי שצוות עם מצלמות יסתער מתוך ארון האלון שלו ויצעק "אחד באפריל" (או יותר הגיוני: "אחד בנובמבר!") או "אתם בפרק חדש של ציוות האנשים הכי לא מתאימים בהיסטוריה למטרת מבוכה!"

אבל לא משנה כמה זמן עבר, נראה שהתוכנית החליטה להמשיך לענות אותנו עוד קצת. במיוחד אחרי כמעט חשיפת החלום שלי, כי ארצ'ר הזדעף ונראה כאילו ענן סערה קונן מעל קודקודו. אז כן, הייתי דיי להוטה לגרום לו ללכת לאימון שלו ולהתבשל בתוך המבוכה של עצמי לבד, אבל באותו להט רציתי גם מקלחת קרירה.

ארצ'ר השתהה בפתח הדלת. "מצטער לבשר, אבל בית האחווה הזה מוקף בנים. אין פה בנות."

קיללתי בשקט. "אז אני אצטרך ללכת למעונות שלי..."

"לא." הוא קטע אותי במהירות, ואז בלע את רוקו. "לא כשאת לבושה ככה."

השפלתי את מבטי והסמקתי. עדיין לבשתי את החולצה שלו, ולא היו לי מכנסיים. חוץ מזה, קלטתי פתאום בגל מחודש של אימה, בוודאי נראיתי זוועה. איפור מרוח, נשימה מסריחה מבירה, שיער פרוע וכריות מתחת לעיניים.
הוא בוודאי צוחק עליי במחשבותיו.

"אז... אתה יכול להסיע אותי?" מבטי עדיין היה נעוץ במצעים. "אני לא חושבת שהרבה אנשים ערים עכשיו, בהתחשב במסיבה אתמול."

"אני דיי בספק," אמר והציץ בשעונו. "כבר כמעט שתים-עשרה. וחוץ מזה, המכונית שלי לא פנויה כרגע."

אז ברכותיי, זה הזמן הכי לא מתאים לזה.

"אז מה לעזאזל אני אמורה לעשות?" נאנחתי בתסכול.

הוא היסס. "אני יכול לשמור עליך." הוא הסיט את מבטו וכיחכח בגרונו. "כלומר, לשמור על המקלחות בזמן שתהיי שם. אני לא אתן לאף אחד להיכנס."

עיניי התרחבו. "אתה תעשה את זה?"

הוא הנהן וחיוך זדוני הופיע על שפתיו. "כמובן, אף אחד לא יכול לראות אותך במצב כזה."

זרקתי עליו כרית והסמקתי ממבוכה ומכעס. "אם כך גם לך אסור."

הוא זקר גבה ושילב את זרועותיו. "אני לא אף אחד."