לכבוש את נסיך הקמפוס

פרק 32

בסדר – זה היה יום מעניין. אני לא אכחיש את זה.
הוא יכל למלא כמה סעיפים מרשימת הדברים המגניבים האלו – כלומר, אם הייתי בת שמונה עשרה שרצתה לעשות שטויות בקיץ שלפני הקולג'. ואני לא. ממש לא. להיעצר בכלא? וי. לישון תחת אותה קורת גג עם בן? אודרי בת השש עשרה הייתה צווחת. להתכרבל על מיטה ענקית עם מצעים רכים כמשי? הו כן, תראו אותי.

למעשה, כל חדר האורחים הזה (אוולין ציינה אותו בכזו אגביות, שעוד חשדתי שאני עומדת לבלות את הלילה במחסן עם מטאטאים) היה הרבה יותר מפואר משציפיתי. הוא היה קצת יותר גדול מהחדר שלי, עם רצפת טרצו חלקה, ארון רחב (ללא מטאטאים) וקירות בצבע קרם שהעניקו לחדר מראה ריק וגדול במיוחד, כאילו הוא הוצע למכירה ונוקה ללא רבב מכל סימן של אנושיות. החלק האהוב עליי היה חלון הזכוכית שנמתח על גבי כל הקיר הצפוני, והשקיף לעיר ההומה מתחת – כבישים חשוכים, כמו עורקים אפלוליים שמבזיקים לרגע במהירות האור של איזו מרצדס.

קיבלתי את אחד החדרים הבודדים ללא חדרי אמבטיה צמודים, ותהיתי אם זה במכוון. לעזאזל, ואני עוד חשבתי שאוכל לכרות איתה ברית. מסתבר שלא. אם כבר, המציאות שלי הייתה כזאת – עמדתי לישון תחת אותה קורת גג עם פסיכופתית וחמור, ולא רק זה, אלא הפסיכופתית הייתה משוכנעת שאני כאן בשביל החמור המדובר (שזה לא בדיוק נכון - הוא היה רק נהג המונית ובית המלון החינמי שלי, היעד היה ניו-יורק) וככל היותר היא צדקה. לא שאני אספר לה על כך, אני מאוד אוהבת את החיים שלי, תודה רבה. אבל אם כן אצטרך דרך מהירה לשים קץ לחיי, אני אוודא להכניס את אוולין מארס לרשימה.

התלבשתי לפיג'מת פליז ונשכבתי במרכז המיטה הענקית שלי, בוהה בתקרה וחוזרת במוחי על כל ההחלטות שעשיתי בחיי. תהיתי למה אוולין התכוונה כשאמרה "עוד פעם". החשדנות והלוחמניות שלה הפגיזה כנראה כל נערה בחייו של ארצ'ר, וההסבר הגיוני היחיד הוא שהיא מתנהגת ככה בגלל אירועי עבר. השאלה היא האם לארצ'ר באמת נשבר הלב?

הדמות שלו עלתה במוחי – מיתמר מעליי כמו חנית נוטפת ארס, מתנשא, בלתי מושג. אבל אז הדמות היטשטשה וחזרה לפוקוס, והוא כבר לא היה אותו נער לועג ומלא בוז, אלא חבר שצחק איתי ועזר לי והזמין אותי לביתו ונעצר איתי בכלא. הוא היה קליפה עבה ודוקרנית שהסתירה בתוכה משהו שבקושי ראיתי אותו, אבל השתוקקתי לחשוף. לא משנה שהוא מקרין דברים אחרים, באמת איכפת לו.

טוב, זה קורע. חשבתי באופן חיובי על ארצ'ר מארס. לא, חשבתי עליו בכללי. היה בזה משהו חושפני, לא נוח – כאילו עצם העובדה שהוא ישן כמה חדרים מלפניי תיתן לו פיסה ממחשבותיי. אבל רציתי לשמור את מחשבותיי לעצמי – אני דיי בטוחה שמדובר באחת מזכויות האדם הבסיסיות, ואם זה עדיין לא מופיע שם, הייתי מציעה להם להזדרז לפני שמוטנטים קוראי מחשבות יווצרו או משהו כזה ויכריזו חה! זה חוקי. ועכשיו, על מה לעזאזל חשבת הרגע?