Savage || פראית

פרק 6

התעוררתי בשעות הבוקר המוקדמות כשמנולו, מיה ומריאנו ישנים עליי.
אין לי מושג מתי הם הספיקו להצטרף אליי ואל מנולו אבל מה שבטוח מרוב שהייתי עייפה לא הרגשתי אותם בכלל וישנתי כמו תינוק.
הנחתי את ידי על מיצחו של מנולו שישן בשלווה, צוחקת בשקט על הרגל שהוא דחף למיה לפרצוף אבל היא לא טרחה אפילו להתעורר.
שמחתי לגלות שהחום שלו ירד ועוד יותר שמחתי ליראות שהוא ישן בלי דאגות כי בדרך כלל סיוטים מפריעים לשנתו בדיוק כמו שהם מפריעים לשנתי.
מריאנו ישן בקצה האחר של המיטה הענקית וידו התנדנדה לה מחוץ למיטה כשראשו מאיים להישמט גם הוא מחוצה לה.
קמתי בזהירות כדי לא להעיר אותם ורעשים בודדים מכיוון הסלון גרמו לי להתקדם בשקט על קצות אצבעותיי.
"אתה שוב הולך? אולי תיתן לי הפעם לבוא איתך? אתה ראית בעצמך שנינה דואגת להם, הם לא צריכים אותי" קולו של מיילו הגיע לאוזניי ונעצרתי...עם מי הוא כבר יכול לדבר ב5 לפנות בוקר?
"אבל הלהקה צריכה אותך, אני לא יכול להשאיר אותם לבד מבלי שאדע שיש מישהו שאני סומך עליו להנהיג אותם ולשמור עליהם" הסתכלתי בשקט והצצתי מבעד למדרגות, אבא הניח את ידו על כתיפו של מיילו ומשך אותו לחיבוק בין ידיו הגדולות.

"חוץ מיזה אני חייב אותך כאן, מוגן ומחוץ לסכנה" מיילו נאנח בחוסר סיפוק והינהן כשהוא מחזיר לאבא חיבוק משלו...ידעתי שזה אחד מאותם הרגעים שאבא הולך שוב, הולך לחפש תשובות בתקווה שהוא ימצא דרך להעיר את אמא.
הלכתי בשקט בחזרה לחדרי וחיכיתי שאבא יצא מהתחום של שיטחיי הלהקה כדי שאוכל לצאת גם אני.
הוא אמר שאם אצא מתחומי הלהקה הוא יתחיל מלחמה עם הפראיים אבל הוא לא יכול להתחיל מלחמה אם הוא לא נמצא כאן כדי לדעת אם אני אוכפת את פקודותיו או לא.
אני אלך לשיטחיי הפראיים כדי לחפש תשובות בין אם הוא רוצה בזה ובין אם לא.
דלת חדרו של מיילו נסגרה והבנתי שהזמן שלי הגיע, יצאתי מהבית כשאני נזהרת לא להשמיע שום רעש והתחלתי להתקדם אל תוך היער החשוך.
מישום מה הוא לא הפחיד אותי או גרם לי לחזור על עקבותיי, להפך...ככול שהתקדמתי כך מצאתי את עצמי נמשכת לעומקו יותר ויותר.
איזי אמרה שבגלל שאני ומתיאו מיועדים גורליים אנחנו כמו מגנטים, אחד מושך את השני.
זה אומר שאם אהיה מספיק קרובה אליו אני אדע לאן ללכת, הנוכחות שלו תמשוך אותי אליו לבד.

שוטטתי ביער למשך הרבה מאוד זמן והשמש כבר זרחה במלואה בשמיים מסמלת שהשעה כבר מזמן לא 5 לפנות בוקר.
"איפה הוא יכול להיות לעזעזל?!" צעקתי בייאוש מובהק לשמים התכולים מולי על כך שלא הצלחתי למצוא את מחנה הפראיים וגיחוך מבין השיחים גרם לי להידרך.
ילדה קטנה לבושה במעט מאוד בגדים התקדמה לעברי והחזיקה את פיה בין שתי ידיה, מתאפקת לא להתפרץ בצחוק...
"הלכת לאיבוד? אני יכולה לעזור לך למצוא את הדרך לצאת מהיער הזה" היא אמרה בחמידות ושיערה הג'ינג'י תפס את תשומת ליבי, ריחה המתוק העיד על היותה אומגה ונדהמתי כשהבנתי את זה...אסור לאומגה קטנה כמוהה לשוטט לבד ביער הזה, במיוחד בגילה.
"אני לא רוצה לצאת מהיער הזה, אני פשוט מחפשת מישהו ולא מוצאת אותו" הסברתי לעינייה החומות והתמימות בסבלנות שלא ידעתי שיש לי.
"קוראים לי אליין, איך קוראים לך?" היא הושיטה פתאום את ידה הקטנה כדי שאלחץ אותה ורק אז קלטתי את ריחה...ריח הפראיים, ריח העצים והגשם הראשון עטף אותה.
"נינה" חייכתי בערמומיות והבנתי לבד איך אמצא את דרכי למחנה הפראיים.