Savage || פראית

פרק 9

לקחתי את הטלפון שלי מהשידה בצד מיטתי והתכתבתי עם איזבל במהירות שיא כדי שמיילו לא יצליח להאזין לשיחתנו.
'איזייייי אני חייבת את העזרה שלך...' חיכיתי מעט ותשובתה לא איחרה להגיעה.

'מה עשית הפעם?' נאנחתי בהקלה.
'מיילו נעל אותי בחדר ואני חייבת הסחת דעת' כתבתי במהירות והבטתי אל הדלת בלחץ, יודעת שמיילו שומע את פעימות הלב שלי מבעד לקירות.
'שלא תעזי לבקש את זה ממני את שומעת! את יודעת טוב מאוד שכבר מלא זמן אני בורחת ממנו...מה גורם לך לחשוב שהוא לא יחשוד?!' גיחוך נפלט מפי מחוסר המודעות שלה, היא באמת לא מודעת להשפעה הענקית שיש לה עליו.
'הוא לא יחשוד כי הוא יהיה עסוק בלהסתכל עלייך, איז בבקשה אני חייבת למצוא קצה חוט כלשהו שיעזור לי להעיר את אמא שלי..." ידעתי שאני לא משחקת הוגן כשהזכרתי את אמא שלי אבל ידעתי גם שזאת הייתה הדרך היחידה שבה היא אולי תסכים.
'בסדר אבל את חייבת לי ובגדול' היא חתמה את השיחה בהסכמתה ואני כמעט קפצתי מהתרגשות.
'תודה תודה תודה אני אסגוד לך לנצח' הבטחתי ונעמדתי במהירות מהמיטה, מביטה מבעד לחלון בציפייה מתוקה כשחיוך מבצבץ מבין שפתיי.
תמיד אפשר לסמוך על איזי שתציל אותי במצבים ההזויים שאני נקלעת אליהם.

לא עברו יותר מכמה דקות ודלת כניסת הבית נפתחה בעדינות, ריח השוקולד של איזי הגיעה לאפי והבנתי שזה הסימן שלי.
התקדמתי לכיוון החלון הגדול ששכן ליד מיטתי הצמודה לקיר, אומנם הקרקע הייתה במרחק שתי קומות ממני אך הייתי בטוחה שרגליי הגמישות יכלו לספוג כול קפיצה.
"איזבל, מה את עושה כאן?" קולו של מיילו נשמע באוזניי מהקומה התחתונה ונעצרתי על אדן החלון.
"חשבתי שהגיע הזמן שנדבר...אני לא יכולה לברוח כול הזמן" חצי חיוך התפרס על פניי וכבשתי צרחת התרגשות, אסור לי להתעכב יותר מידי הזכרתי לעצמי.
קפצתי מהחלון וכמו שחשבתי הקפיצה לא הזיזה לי בכלל...אבל היא כן גרמה לרעש.
"מה זה היה?" בזכות שמיעתי החדה יכולתי לקלוט את צעדיו של מיילו מתקדמים לעבר דלת הכניסה.
השלישיה שיחקו בכדור בחצר הפתוחה מול הכביש ממש כמה מטרים ממני וכשהם ראו אותי מנופפת בידיי כמו חולת נפש הם התקדמו אליי בריצה.
"מה יש נינה? את לא אמורה להיות נעולה בחדר?" מיה עם פניניי החוכמה שלה, חייכה חיוך ערמומי ושילבה את ידיה מולי בראש מורם.
"אין לי זמן לזה עכשיו, אתם יכולים לחפות עליי מפניי מיילו או לא?" הבטתי בלחץ אל עבר הדלת ומריאנו שילב גם הוא את ידיו ומנולו חיקה אותו.
"מה יצא לנו מיזה?" השטן הקטן הזה החליט להתמקח איתי ומנולו ומיה הביטו בי בסקרנות.

"אני מבטיחה להכין לכם פנקייקים בכול פעם שתרצו למשך שבוע שלם" ידית הדלת זזה ורצתי אל מאחוריי השיח הקרוב שבחצר שלנו.
"שנה" מנולו חתם את השיחה ואני הינהנתי בחוסר חשק...מי לימד אותם להיות כאלה שטנים קטנים אני באמת לא יודעת.
"מה אתם עושים? אני מקווה שלא בעיות כמו בדרך כלל" מיילו עמד בכניסת הבית יחד עם איזי והביט לכיוונם של השלישיה שחיפתה עליי.
"מי חשב שאפילו לשחק בכדור נחשב לפשע" מיה התמרמרה בשקט ומנולו החניק גיחוך.
"בסך הכול שיחקנו, אל תדאג אנחנו לא נפריע לזמן האיכות שלך עם איזבל...ממש זוג יונים" מריאנו זרק לאוויר ומיילו התעצבן, כמעט צחקתי בעצמי וחשפתי את מיקומי בגלל פרצוף העגבנייה שניהיה לאיז אך התאפקתי.
אם הוא יתרכז מספיק הוא ידע שאני מאחוריי השיח ולא בחדר בזכות חוש הריח המפותח שלו.
"אל תתגרה במזל שלך" מיילו הזהיר בעיניים זוהרות ומריאנו השתתק.
ראיתי את איזבל קורצת לאחיי הקטנים לפניי שהיא הובילה את מיילו בחזרה הביתה כנראה כדי להמשיך בשיחתם, לא יכולתי שלא לחייך שהפלתי שתי ציפורים במכה אחת...גם ברחתי מהחדר וגם גרמתי לשני הטיפשים האלה לדבר אחד עם השני.