Savage || פראית

פרק 5

"אתם כמו שני מגנטים, אחד קורא לשני וההפך, זה למה הוא יודע מתי את בסכנה וזה למה לריח שלו יש השפעה ענקית עלייך" חיוך התפרס על פניה ואני נישארתי עם פה פעור.

"אבל אם מה שאת אומרת נכון ואנחנו באמת שני חלקים של נשמה אחת אז למה הוא מתעלם ממני?"
התיסכול הפך לי את הבטן והנחתי את ראשי בין ידיי בעייפות.
"מאיפה אני יודעת תשאלי אותו, אחריי הכול נדיר שדבר כזה קורה וזה לא כאילו אתם יכולים פשוט להמשיך בחייכם" היא שיחקה עם תלתל שחור אחד בראשה ועיניה הירוקות ברקו בסקרנות.
"חשבתי שככול שאדע יותר אני אהיה פחות מבולבלת אבל לא משנה איזה מידע חדש אני מגלה ניהיה לי יותר ויותר כאב ראש" איזי צחקה עליי והרביצה לראשי הקבור בין ידיי.
"את צריכה לשמוח, יש לך בן זוג עוד מלפניי שנולדת למרות שהוא פראי ובעצם האויב שלנו שמתעלם ממך ואבא שלך שונא אותם ואסור לך להיכנס ליער בכלל, אבל עדיין..." היא שיתפה אותי במחשבותה ואני באמת העדפתי שהיא לא תנופף מול פניי את כול הבעיות הנמצאות מולי.
עד היום ההתרחקות שלנו מהפראיים הייתה בגדר תעלומה, לא הבנתי למה אבא שונא אותם כול כך...כול מה שהיה ידוע לי זה המלחמה שקרתה לפני 20 שנה שאמא הצליחה לעצור אבל האויינות נשארה ועכשיו כשהיא בתרדמת אף אחד לא יוכל לעצור את אבא אם הוא יחליט לצאת שוב במלחמה נגדם.

למזלי הוא היה דיי עסוק בלחקור את גבולות המגן בחיפוש אחר ידע על שאדו ודרך להעיר את אמא, שאותה העדפתי לא ליראות שכובה במרפאה חסרת תזוזה.
הזמן כאילו קפא סביבה וההריון שהייתה בו נשאר כשהיה, מה שגרם לכול הרופאים שלנו להיות בשוק טוטאלי ואני רק שמחתי שאחי הקטן מוגן בביטנה של אימי הרדומה.
"טוב אחרי שעזרת לי מן הראוי שאני אעזור לך" קלטתי את מיילו בכניסת הסיפרייה ונעמדתי על שתי רגליי.
"שיט שיט שיט נינה בבקשה תחביאי אותי, אני נשבעת שלא תשמעי את החפירות שלי למשך שנה לפחות" היא חיברה את שתי ידייה בתחנונים ואני גיחחתי בשקט...אפשר לחשוב שהיא ראתה את השטן.
מיילו עדיין לא קלט אותנו ואיזי נכנסה מתחת לשולחן, מצפה שלא אגלה לו את מיקומה ומקווה שריחה לא יסגיר אותה לחושי האלפא החזקים שלו.
"אם את רוצה שהוא לא ימצא אותך את חייבת לבחור מקום טוב יותר להתחבאות בו" אנחה כבדה יצאה מפי וגילגלתי את עיניי.
היא דפקה את הראש בכיסא מתחת לשולחן ואני החנקתי ציחקוק והתקדמתי אל מיילו שנראה אבוד.
"ניני ראית את איזבל במקרה?" הוא הריח את האוויר סביבי ואישוניו התרחבו, הוא קלט לא רק את הריח שלה עליי.

"שוב פעם פגש אותו? אני צריך להסביר לך מה יקרה אם אבא ידע ששוב היית בשיטחי הפראיים?" הוא לא נראה מעוצבן כמו בדרך כלל, רק מודאג.
"אבא לא ידע אם לא תספר לו ואיזי יצאה מכאן לפני כמה דקות לכיוון הקפיטריה" נישקתי את לחיו וסיבבתי אותו אל דלת היציאה, קורצת לאיזי שהתחבאה עדיין מתחת לשולחן תוך כדי שהיא ממלמלת לכיווני 'תודה' בלחש.
"אם את לא רוצה שאבא יגלה לאן הלכת אני מציע לך ללכת להתקלח, הריח שלו נודף ממך" מיילו ניפנף בידו מול אפו כאילו כדי להיפתר מהריח שאפף אותו.
"היי! אין לי ריח רע כול כך!" תפסתי בקולר חולצתי והצמדתי לאפי, שואפת בחדות את ריח האורנים הנעים של מתיאו.
"תורידי את החיוך המטופש שיש לך על הפרצוף לפני שאני הולך להוריד לו את הראש" עיניו הכחולות זהרו בזעם ואני מיהרתי למחוק את החיוך שלא ידעתי שעלה על פניי.
"אתה ידעת שאני ומתיאו מיועדים גורלים נכון?" הוא נעצר באמצע המסדרון והסתובב לכיווני.
"לפניי שתתחילי לזרוק האשמות, אבא השביע אותי לא לספר לך" הוא הרים את ידיו בכניעה ועיניו הזועמות התחלפו במבט רך.