Savage || פראית

פרק 29

דם בתוליי וזרע ליכלכו את המטלית הלבנה וחזרתי על הפעולה כמה פעמים עד שהייתי מסופקת, המטלית החמה הרגיעה את עצביי ונתתי לגופי לשקוע לשינה עמוקה אחריי מאורעות הלילה.

כשקמתי הופתעתי לגלות שעדיין זרחה שמש בחוץ והבנתי שנרדמתי רק לכמה שעות, החלטתי להפסיק להתמסכן וניסיתי להעמד כדי ללכת למקלחת אבל כשלתי בכול פעם ופעם על ברכיי.
נוזל זר זלג מאיברי על יריכי בעודי מנסה להתרומם שוב ולגרור את עצמי בכוח למקלחת ללא הועיל, קיללתי את מתיאו באותו הרגע.
לא מספיק שבגללו לא יכולתי לעמוד הוא גם גמר כול כך הרבה בתוכי שזרע הפורקן שלו זלג ממני.
"לעזאזל" מילמלתי ונעזרתי במיטה כדי לנסות להתקדם שוב ללא הצלחה.
לקחתי את שרשרת הגביש שנחה על הריצפה לידי וקשרתי אותה שוב סביב צווארי עם הבנדנה האדומה.
הפעם לא טרחתי להרים את מבטי אל מתיאו שנכנס אל החדר וגם לא היה אכפת לי שהוא רואה אותי עירומה, גם ככה יותר נזק הוא כבר לא יכול לעשות.
"לאן את הולכת?" הוא התקדם לכיווני ואני נרתעתי לאחור, נופלת על אחוריי ומביטה בו בזעם.
"להתקלח, אני לא צריכה את העזרה שלך" למרות מילותיי המאיימות, לא הצלחתי להתרומם.
"זה לא נראה ככה" הוא התעלם ממבטי הרצח שהפנתי כלפיו והרים אותי אל זרועותיו.
"עזוב אותי" התרגזתי ודחפתי אותו מחזהו בתקווה שיניח לי לנפשי אבל הפעם הוא לא הקשיב.
"את לא מסוגלת לעמוד ובטח שלא ללכת לבד"
'מעניין באשמת מי זה' חשבתי לעצמי כשהוא פתח את דלת המקלחת והתקדם איתי לכיוון האמבטיה הגדולה, מניח אותי בעדינות המנוגדת לאגרסיביות שהוא זיין אותי בה כמה שעות קודם לכן.

"יופי הבאת אותי למקלחת, עכשיו אתה מוזמן ללכת" הורדתי את הבנדנה מצווארי וזרקתי אותה על השיש של הכיור הקרוב...משאירה את שרשרת הגביש עליי.
לקחתי את הדוש לחזי העירום ופתחתי את המים שבהתחלה היו קרירים וצימררו אותי אך עם הזמן הם התחממו וגרמו לשרירי להרגע.
הוא הביט בי מלמעלה לרגע ואז יצא והשאיר אותי לבד, שנאתי את הרגשת האכזבה שהתפזרה בליבי.
אני לא צריכה אותו, זה לא משנה אם שכבנו או לא ואם אני בהריון או לא, כי אני לא פלור ואני לעולם לא אהיה היא...המרחק בינינו צריך להישאר כמו שהוא.
הייתי חייבת ללמוד לשמור על ריחוק ממנו כדי להגן על ליבי, גם אם זה אומר להדוף את הדאגה שלו בהעמדת פנים של כעס מעושה.
שפשפתי את גופי הכואב וכשניסיתי להתרומם לעמידה שרירי זעקו במחאה.
הרגשתי כאילו דרסו אותי בלשון המעטה, לקח לי דיי הרבה זמן להסתבן עד שסיימתי לגמריי ושטפתי הכול מעליי.
בדרך נס הצלחתי להעמד ולהעזר בכיור כדי להתנגב מהמים שעטפו אותי במגבת ששכנה בארון מתחת לכיור, מחזירה את הבנדנה למקומה ומודה בשקט שהיא הדבר היחידי שהציל אותי מסימון אתמול בלילה.
התלבטתי אם להביט בהשתקפותי במראה מעל הכיור, אולי כדאי שאחסוך מעצמי את המראה המזעזע שבוודאי יתגלה מולי? הסקרנות ניצחה ומצאתי את עצמי מסתכלת על השתקפותי בראי.
סימנים אדומים עיטרו את איזור צווארי החשוף מתחת ומעל לבנדנה, את כתפיי, את חזי וסימני המציצה והנשיכות נראו כמו שיטפי דם...הוא פשוט אלפא חולה בראש.
בפח השירותים זיהיתי שיברי כוס חרסינה והסקתי שזה מה ששמעתי נשבר אתמול כשעיצבנתי את מתיאו, זכרתי את התחלת הייחום הכואב אבל שאר הלילה היה כמו בור שחור בזיכרוני.
יכולתי לנחש איך הלילה בנינו התנהל לפי הכאב בגופי ושמחתי שמוחי החליט לדחוק את הזיכרונות הלא ברורים מהייחום שלי...חבל שאת מקרה הקשירה כן זכרתי כי השפעת הייחום כבר חלפה.
דידתי לכיוון חדר השינה ושם מצאתי את בגדיי מאתמול זרוקים בצידי המיטה, לובשת אותם ולא מתפנקת שהם לא כול כך נקיים.
כשהחלטתי שנשארתי מספיק זמן בחדר, התקדמתי לכיוון הקומה הראשונה וירידת המדרגות הייתה המשימה הכי קשה שיצא לי לבצע.
"מתוקה שלי למה קמת? היית נשארת עוד קצת לנוח במיטה" אמיליה מיהרה אליי ועזרה לי לרדת את שאר המדרגות...התרגלתי לכאב הפועם בין רגליי והסתגלתי אליו לאט לאט.